בתשובה לשוקי שמאל, 10/02/14 19:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
צריך אולי להתייחס לביטוי ביחס לדברים שלייבוביץ כתב לאורך השנים. במאמר על השטחים שפורסם בתחילת 1968 הוא מזהיר שצה"ל "שהיה עד עכשיו צבא עממי - יתנוון ע"י הפיכתו לצבא-כיבוש, ומשפקדיו שיהיו למושלים צבאיים יהיו כעמיתיהם באומות אחרות, וד"ל". במאמר מ-1972 על השטחים, השלום והבטחון הוא כבר מדבר "לאומנות דורסנית, וכן בתופעות "חריגות" מן הסוג הקולוניאליסטי...[ו]אין זה מן הנמנע שנגיע להקמת מחנות-ריכוז או אף עצי-תליה." במאמר מ-74 על לקחים ממלחמת יום הכיפורים לייבוביץ כבר נוקב בשם אידאולוגי מפורש, "בהעדר תכנים רעיוניים ונפשיים אחרים מתלכד העם הזה מסביב לדגל, לצבא, לעוצמה המדינית, לגבורת הלחימה והכיבוש - הערכים הפאשיסטיים." ___________ ההדגשות שלי, כדי למתוח קו מסוים בין צורות ההתבטאות שלו |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יותר מכך. אני רואה בעניין הזה מפתח לקנאות שגילה לייבוביץ בעניין זה. מעללים כאלו ואחרים של אישים וזרמים בחברה הישראלית לא יכולים להצדיק את חומרת הדין שגזר לייבוביץ על המדינה ככלל. אני קופץ כאן לתוך שדה מוקשים, בבחינת חסידים המנסים לפרש את רבם. אני משער שגם לייבוביץ היה מתכחש להסבר שלי (וככל הנראה מתאר אותו כדברי הבל). ובכל זאת יש בדברים חשיבות אם רוצים להבין דברים חמורים במיוחד שנאמרו ע"י לייבוביץ שכן לדעתי בעניין זה כמו באחרים לייבוביץ הקדים את בני דורו ממחנה השמאל הציוני (ורבים וטובים בטח מתפקעים מצחוק מן התאור של לייבוביץ כאיש שמאל). השקפת העולם של לייבוביץ הצעיר התגבשה אצלו בשנות ה-30 בגרמניה בהיותו פעיל של המחנה הדתי-לאומי בציונות (מפלגת המזרחי). הטיעון העיקרי של המחנה האינטלקטואלי הלא ציוני בקרב יהודי גרמניה באותה תקופה של עליית הנאצים והנאציזם לשלטון, היתה שמדינת היהודים בתוקף המאבק הצפוי מראש והמתמשך עם הלאומיות של ילידי א"י הערבים, תהפוך למדינת קסרקטין נוסח ספארטה היוונית. בתוקף הנסיבות האלו המדינה היהודית בהכרח תאמץ תפיסת עולם וערכים לאומניים ומיליטריסטיים שבסופו של דבר אינם אלא פרוטו-פאשיזם אם לא פאשיזם ממש. (הטוענים הללו עדיין לא הפנימו את המהפכה האידיאולוגית והחדשנות הגזענית שבנאציזם ונטו לראות אותם כהמשך ההיסטורי של הימין הגרמני השמרני-קיסרי מימי מלה"ע ה-I). תשובת המחנה הציוני היתה בהדגשת הערכים היהודיים/ליברליים/סוציאליסטים של האידיאולוגיה הציונית (כפי שהתבטא במשנתם של אנשים כמו מרטין בובר ופרופ' מאגנס). כאשר קמה מדינת היהודים ב-48 (וגם לפני כן), חל מהפך בפוזיציה של המהגר הציוני פרופ' לייבוביץ ודומיו. היה ברור להם שהם לא יוכלו להגן על האידיאולוגיה הציונית שלהם, אם תתגשם נבואתם של מתנגדי הציונות ומדינת היהודים תתחיל להפריח נבטים של פאשיזם ולאומנות גסה. הנה כי כן אני מפרש את מאבקו המתמשך בממסד הציוני על כל גווניו (להבדיל מן המאבק בזרם כזה או אחר) כניסיון של לייבוביץ להגן על זהותו כציוני. זוהי הסיבה שגרמה לליבוביץ להצביע בקנאות על כל סטייה של מדינת ישראל מן התקן הליברלי. לייבוביץ לא יכל להצדיק את תמיכתו בלאומיות יהודית ציונית אם זו תבוא על חשבונה של לאומיות אחרת. כל אותם אלו שהצביעו על ההפרזה שבהשוואה בין החריגות של ישראל מן התקן הליברלי לבין מעשיהם של הנאצים הגרמנים, לא הבינו שלייוביץ לא היה יכול להסכים עם שום מידה של חריגה מן התקן הליברלי. לא קטנה ולא גדולה. האלטרנטיבה של לייבוביץ לא היתה המחנה האנטי-ציוני, אלא המחנה היהודי הליברלי הא-ציוני. עם האופצייה הזו לא יכל לייבוביץ להשלים לא רק בגלל דאגתו לציונות אלא בעיקר בגלל דאגתו ליהדות. למי שרוצה להאמין להסבר של לייבוביץ על מנטאליות בקרב חוגים מסויימים, אני צריך רק להזכיר את עוינותו הבלתי מוסתרת והלא כבושה של לייבוביץ אל בן גוריון שלא היה במחנה חסידי א"י השלמה ואפילו לא קרוב אליהם. גם בעניין זה נמצא לייבוביץ כחלוץ לפני מחנה השמאל הציוני. לשמאל הציוני ברור היום שאם ציונות מתפרשת ע"פ דרכם של הקוזאקים של הקב"ה, ברור שהם אינם יכולים להמשיך להשתייך למחנה הזה. הציונים האלו יכלו להשלים עם הציונות של מנחם בגין או דן מרידור, אבל לא עם הציונות של ליברמן או של אורי אריאל. מרצונם או שלא מרצונם נסחפים אנשי השמאל הציוני הפראגמטי לכיוונם של טהרנים וצדקנים מן הסוג של גדעון לוי וחבריו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהטענות נחמדות אבל לא מחזיקות הרבה מים. 1. "תשובת המחנה הציוני [לנטיה לפאשיזם] היתה בהדגשת הערכים היהודיים/ליברליים/סוציאליסטים של האידיאולוגיה הציונית (כפי שהתבטא במשנתם של אנשים כמו מרטין בובר ופרופ' מאגנס)." האידאולוגיה היהודית היתה יהודית/ליברלית/סוציאליסטית לפחות 25 שנה לפני לידתו של הפאשיזם באיטליה, ולמעשה האידאולוגיה הציונית היתה כזו אולי אפילו מימי פינסקר. מה עוד שבשנות ה-30 אליהן אתה מכוון האידאולוגיה הציוניות-סוציאליסטית היתה מבוססת חזק בא"י ובשנות ה-40 היא אפילו החלה להתכונן לקראת מדינה על בסיס הערכים האלה. בובר ומאגנס היו שוליים במחנה הציוני ארצישראלי ומימלא השפעתם היתה שולית עד אפסית. יוצא מכך המחנה הציוני לא היה צריך להשיב לחשש מסחף פאשיסטי ע"י הדגשת הערכים וגו'. 2. לא ברור גם על סמך אתה קובע שלייבוביץ ניהל "מאבק המתמשך בממסד הציוני על כל גווניו", עוד מ-48?1 3. לייבוביץ לא היה טהרן ומטיף קנאי לליברליזם ששמר על קוצו של יוד מפני כל חריגה. שלושת מאמריו מהן ציטטתי אינם הטפה לחורגים מהקו הליברלי הנוקשה (מה זה בכלל) אלא ניתוח מציאות הכיבוש לאור ההיסטוריה והצגת של מה יכול לקרוא למדינה אם מצב הכיבוש ימשך, תוך נסיון לנטרל רגשות ומאוויים דתיים. 4. "מרצונם או שלא מרצונם נסחפים אנשי השמאל הציוני הפראגמטי לכיוונם של טהרנים וצדקנים מן הסוג של גדעון לוי וחבריו. " איפה אתה רואה דבר כזה? הרי היום יש רוב בסקרי דעת קהל להסכם על הפלסטינאים (אם יהיה), מפלגות ואישים מהגרעין הימני הקשה (והנוקשה לשעבר) מצהירים על קבלתם של עובדת הכרחיותה של מדינה פלסטינאית (למרות שהם לא בדיוק ששים לעזור לה להיוולד) - נתניהו, ארנס (שהרחיק עד איזרוח הפלסטינאים ובכך התחבר ר"ל לבובר ומאגנס), ואפילו שרון אמר עוד באמצע שנות השמונים שמדינה פלסטינאית היא עובדה (אם כי הוא התכוון לתת לה כמחצית הגדה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. "בובר ומאגנס היו שוליים במחנה הציוני ארצישראלי ומימלא השפעתם היתה שולית עד אפסית." - נכון. אבל הם השפיעו מאד על לייבוביץ. אני לא טוען שלייבוביץ היה דוברו של ה"מחנה הציוני". אני טוען שלייבוביץ ניסה להגן על הציונות שלו כפי שהוא. הבין אותה. 2. לייבוביץ ניהל מאבק עד חורמה כנגד הממשל הצבאי שהוטל ערביי 48 (הרבה לפני כל עניין השטחים) ולייבוביץ עצמו לא הסתיר מעולם את שנאתו לבן-גוריון. אני טוען שהמעבר של לייבוביץ מלב המחנה הדתי-לאומי-ציוני אל השוליים של מבקרי המחנה הציוני התרחש ב48 ולא ב-67. 4. זו טענה קצת חלשה אצלי ואין לי תשובה חותכת לטענותיך. אני סבור ש"תכנית החלוקה" של אנשי הימין שהזכרת שונה מאד מזו שלך (תחשוב למשל על החלוקה אליבא דהתנתקות ע"פ שרון). חלק אחר שלהם מסכים לדבר על חלוקה רק משום שהוא בטוח שדבר לא יצא ממנה. העובדה שבאחרונה גם אנשי שמאל (כמוני למשל) מצטרפים להנחה זו (שתכניות החלוקה אינן ישימות) מראה שהתפיסה הזו של אנשי ימין אינה אידאה-פיקס של שוליים קיצוניים. העובדה שרוב הימין גילה לפתע את "שתי מדינות לשני עמים" אינה הוכחה לכך שהשמאל הקיצוני צדק כל הזמן אלא בדיוק להיפך. היא מוכיחה שהמכשול בפני תכנית החלוקה הינו והיה תמיד, לא סרבנותם של מפא"י חירות ושאר הממסד הישראלי, אלא חוסר היכולת/הרצון של הערבים לקבל אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
4. הייתי אולי צריך להוסיף שההתפתחות החדשה היא שמאז 1977 הולך ומתבסס גם חוסר היכולת/הרצון של הציבור היהודי לקבל את ה"חלוקה". אני לא מתרשם מן הסקרים המוצאים רוב קבוע של 60% ישראלים בעד "שלום + חלוקה". יש מרחק גדול בין הסכמה בעקרון לבין הסכמה בפועל (עם המחיר). אאל"ט רוב הסקרים מגלים רוב להסכמה עקרונית להסכם שלום גם ברשות הפלשתינית. אני מניח שאם היו מזכירים לנשאלים שם שהמשמעות של הסכם שלום היא כפייה בכוח הנשק ובשפיכת דם של ההסכם גם על אנשי החמאס והג'יהאד, התשובות היו אולי שונות. 1. לא אמרת זאת, אבל נרמז מדבריך שאני לוקח פריט שולי בויכוח אינטלקטואלי בין דמויות חסרות משקל ביהדות גרמניה ומציג אותה כסוגיה העומדת בראש סדר היום העיוני של אותם ימים. אני חושב שאתה טועה והסוגיה הזו באמת עמדה במרכזם של הרבה דיונים אידיאולוגיים בין דמויות מרכזיות ובעלות משקל. ואשמח לפרט זאת. העובדה שהאוסט-יודה הצעיר לייבוביץ הכיר את הסוגיה הזו היא בעיניי כמעט טריביאלית ואינה טעונה הוכחה (אם כי אני יכול לחפש לך אזכורים). עד כמה הסוגיה הזו השפיעה על עמדותיו לאורך כל חייו, זהו בדיוק לב הויכוח שהצעתי כאן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |