בתשובה ליניב מאיר, 12/09/13 15:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
2 הערות בנוגע למאמר שלך. א. דוקא סוריה היא דוגמה מצויינת לתזה שהצגת על קביעת הגבולות בעולם השלישי ע"י המדינות קולוניאליסטיות. בהקשר הזה כדאי להזכיר את קרב מיסלון בנוסף להסכם סייקס-פיקו. התנאים המיוחדים שבהם "צץ" הסכם סייקס-פיקו (1916) עיצבו אותו כמסמך "מתחשב" במיוחד ברצון ה"ילידים" ביחס לדוגמאות אחרות. מעצמות ההסכמה (צרפת ובריטניה) היו זקוקות לבני ברית במלחמתן נגד מעצמות המרכז (במקרה זה טורקיה העותמנית וגרמניה) ולכן המסמך הזה נכתב ע"י פקידים במשרדי החוץ/מושבות הקולוניאליים אבל עוצב כפשרה שכללה גם את ההבטחות והרצונות של ההאשמים הערביים ושל הישוב היהודי המתחדש בא"י. ההסכם לא היה אלא מסמך הבנות בין האנגלים לצרפתים, ולמעשה לא חייב את הצדדים הפעילים ובודאי שלא את אלו הפאסיביים. הגבולות של סוריה נידונו שוב בועידת סן רמו (1920) שבה נכחו גם המלך פייסל ולורנס איש ערב מצד הערבים וגם נדמה לי חיים וייצמן מצד הציונים (הועידה אישרה גם את הסכם סייקס פיקו וגם את הצהרת בלפור). בסופו של דבר, לא היה אפשר להגיע להסכמה בין צרפת (והמארונים של לבנון) לבין המלך פייסל ההאשמי שמלך בפועל בדמשק והמצב נקבע בקרב בין צבא צרפתי ומארוני לבין גיס מאולתר של בדואים האשמיטים ו"מתנדבים" מתושבי דמשק. ע"פ הויקיפדיה לאחר הקרב נכנס הגנרל גורו (הצרפתי) לדמשק ו"עלה לקברו של צלאח א-דין, בעט בקבר, ואמר "חזרנו, צלאח א-דין". ב. בעניין ה"ברבריות" המיוחסת לערבים במערב אני חושב שאתה נוטה יתר על המידה אחר הצדקנות וההתמסכנות של האוריינטליסטים מבית מדרשו של פרופ' אדוארד סעיד. נכון שהדברים רווחים למדי ובפרט מצוטטים ע"י "מביני עניין" ישראליים. בקרב היסטוריונים ומזרחנים נחשבים במערב, רווחת דוקא השקפה הרואה בעולם האיסלמי ציויליזציה מרכזית שדוקא צפוייה להתעורר ולתפוס מרכזיות וחשיבות במפת העתיד. נכון שמדובר בעיקר בתחיית טורקיה הסונית, אבל היא נחשבת כגורם שיכול להוביל ולייצג את העולם האיסלמי הסוני בכללותו. בקשר לסכסוך הישראלי-ערבי אני חושב שדוקא בימים אלו הולך ונחשף בציבור ששני עניינים שנחשבו מרכזיים, כלל אינם כאלו. למעשה אנשים החוזרים ודשים בהם, נוטים להיות בד"כ חסרי הבנה או משקל. כוונתי הן לעניין הגבולות והן לעניין הסכיזם שבין ימין לשמאל בישראל. מפני שמפת ההשקפות בעניין סכסוך זה, היא מגוונת ומעניינת בימים אלו יותר מבעבר, נראה לי מעניין לתאר אותה ולהיוכח עד כמה עניין הגבולות והימין-שמאל הוא שולי בה. אנסה להביא כאן את העמדות המוצגות כיום. סידרתי אותן ע"פ מידת החפיפה/דימיון של מרכיבים בתוכן, מה שמתבטא בכך שאנשים רבים מוצאים עצמם "מטיילים" בין עמדות סמוכות: 1. "ספארטה היהודית" - נפוצה בקרב קנאים דתיים. צריך לקיים את יהדותה של ישראל גם אם צריך לבסס אותה על לאומנות, גזענות טראנספריזם ו/או אפרטהייד חברתי/מעמדי/דתי/צבאי. 2. "מדינה דו-לאומית אסימטרית" - מוצגת ע"י אנשי הימין הליברלי. צריך לקיים את א"י השלמה ככל האפשר, גם אם הדבר דורש הכלת מיעוט ערבי גדול מאוד. האילוצים הבטחוניים גוברים על החסרונות של הכלת מיעוט אירידנטי של 25-45%. העמדה הזו שהוצגה ע"י ד"ר אטינגר ומיוחסת לשמות כמו ארנס ורובי ריבלין. 3. "הסדר לא טריטוריאלי" - ההשקפה הזו מתבססת על הנחה שחלוקה טריטוריאלית של א"י היא בלתי אפשרית מכל מיני סיבות ובין היתר גם היותה לא מוסרית. ההשלכה הישראלית של הגישה הזו הוצגה ע"י מירון בנבנישתי וברוך קימרלינג למשל. הפתרון שלהם מבוסס על מדינה רב-אתנית שקיומה יתבסס על הסדרים פוליטיים שיבטיחו מנגנון של קבלת החלטות תוך התחשבות בזכויות של הקהילות השונות. אם ההסדר הזה יפעל לאורך זמן, הוא ימתן את יחסי האיבה ויפתח את הפתח להסכמים מלאים יותר של פשרה ופיוס ראדיקליים. 4. נטורי קרתא של "שתי מדינות לשני עמים" - אלו שנותרו מאמינים בחלוקה טריטוריאלית בין ישראלים לפלשתנים. גרסא אחת מדברת על חילופי שטחים. גרסא אחרת שמעתי מיוצגת יפה מפי דן מרידור (מעין גרסה מעודכנת של תוכניות אלון וגלילי). הוא הציע מה שהייתי מתאר כהמשך מדיניות הגדר. הוא מציע שישראל תחליט בתוך עצמה על גבולות הריבונות הפלשתינית, תמשיך לבנות ולהתפשט לתוך מה שקרוי הגושים ותפסיק לחלוטין לבנות בתוך מה שיוגדר כ"פיקדון". במידה שבעתיד המצב ישתנה, יהיה אפשר לדון מחדש על הגבולות שבין הריבונויות. 5. נטורי קרתא של "הסכם צודק ומלא" - מדובר בעיקר באחרוני המוהיקנים של השמאל הראדיקאלי שעדיין מאמינים באינטרס ובנכונות של הערבים להסכם ראדיקלי בכיוון של חזרה לגבולות 67 או 48. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |