בתשובה לdd, 14/06/14 22:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בהיקרב מועד פרישתו של שמעון פרס, קרוב לוודאי שצפויים כמה וכמה מעמדים טקסיים, וכנראה שגם התקשורת תנהל מסע חגיגי כלשהו עם הרבה טקסיות. התקשורת אוהבת טקסים, וגם שמעון אוהב טקסים. אם נשאל את עצמנו כיצד הפך פולישוק זה לאייקון אוניברסלי, תחילה של שלום ואחר כך של כל מיני דברים ''אוניברסליים'', כנראה שהטקסים הובילו לכך. והרי גם התקשורת העולמית אוהבת טקסים. על פי רוב הטקסים הם גם הפלטפורמה העיקרית אשר מעבירה אינפורמציה ומסרים מן המנהיגים אל התקשורת ואל הציבור, ואין זה אלא טבעי שהתקשורת ממקדת לשם את תשומת הלב בניסיון להבין מה הולך. וכך לפני הופעת הפייסבוק שהניח פלטפורמה חדשה להעברת מסרים ולתקשורת ישירה ובלתי אמצעית כלשהי בין נבחרי הציבור לציבור, תופסים הטקסים נפח רחב יותר. הרבה צילומים,הרבה שטיחים, מנהיגים רוכנים זה אל זה ואוחזים במרפק, הרבה דיווחים של ערד ניר על תבליטי הברונזה של דלת האולם ועל סלט חצילים, ובעיקרו של דבר הרבה תהודה. אינני יודע מה השיג מר פרס במסעותיו המדיניים. שלום בוודאי לא השיג, אבל כנראה בדרך זו קנה הרבה תהודה, פעם אחת לו עצמו, ופעם שנייה לסכסוך המקומי ידוע. הרבה מיקוד על עיניו הזכות, על אידיאלים שלו, על חכמתו, על הפשטות הכובשת של אישיותו התמימה והכנה, המעוררת הזדהות הזדהות בלב כל שומע. בשל התכונות הללו אשר איש לא ייקחן מידיו, הפיח מר פרס השראה בלב אנשים רבים כל כך, תחילה בישראל וביתר שאת מאז רצח רבין, ומאוחר יותר ברחבי העולם כולו, צעירים ושבעי ימים כאחד. השראה, מצרך יקר, היא כנראה רוב מה שמבקש הציבור מנבחריו, ואם עוטפים לו את כל אלה בעטיפה סכרינית של טקסים, אז זה באמת שוס. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע האם בכלל מסוגל היה שמעון לראות את הסכסוך מנקודת מבטה של ישראל, אבל אם היה שלב כזה בפרק אוסלו של חייו, אזי המעבר אל נקודת מבט אוניברסלית, כנראה היה מהיר. מה שעשוי לסמן מעבר כזה, יכול להיות טקס פרס הנובל, שוב טקס, כיוון שטקס זה ממילא עומד בסימן של תרומה לאנושות. אין זו ועידה בין נציגים של מדינות, אלא כנס אשר מציב את השלום כאידיאל שיש לשאוף אליו מקרב כל הסכסוכים ברחבי תבל. והלא כזה הוא בדיוק המסר של מר פרס לעולם. כך גם בחרה ועדת הנובל להעניק את הפרס לברק חוסיין אובמה, עוד לפני שבכלל טמן את ידיו באיזו עסקה מדינית, אלא ממש בכוח אותה השראה שהפיחה אישיותו בקרב המונים בכל רחבי העולם. בראשית כהונתו נתפש אובמה כמנהיג אוניברסלי. דומני כי דווקא על ההשראה אכן ראוי להעניק פרס, כי כל השאר אינו אלא פוליטי ובתור שכזה ממילא הוא חסר משמעות אידיאליסטית. והנה הוא שם, פניו לבשו חג, עיניו נוצצות ומביעות התרגשות, והוא מציג לראווה את תעודת הפרס, עצם המחשבה שאישיות רבת השראה זו, חלקה את מעמד הפרס עם יאסר ערפאת, היא בלתי נתפשת ממש. בינתיים יצא שעבד אלבארי אחד, עורך העיתון אלקדס אלערבילשעבר, מעיד שנועד עם ערפאת עם שהתהליך יצא לדרך, וכי הראיס גלה את אזנו, שיסמוך עליו. כיוון שהוא, ערפאת יהפוך את ההסכם לקללה על ישראל. קללה שתהיה קשה כל כך עבור הישראלים, כדי כך שיאררו את היום שחתמו עליו. ושם הם ניצבים על במה אחת, מר פרס, פניו חגיגיים כל כך. מקרינים תמימות שובת לב. ההיסטוריה מוכיחה שאפילו ערפאת היטיב להעריך משמעון פרס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הסיפור של התהליך המדיני שהוביל מר פרס בעיוורון חגיגי, אפשר לדמות לסיפור הפרשה של אמנא מונא, אותה בת זממה, אשר פיתתה את הנער אופיר רחום במיזמוטים,וברגע אחד רצחה אותו נפש. טמנה מלכודת לנער התמים ובעזרת חבריה רצחה אותו נפש, את אופיר. לא לחינם נחשבת מונא לגיבורה פלסטינית. אמנא מונא היא אכן גיבורה פלסטינית, ואילו הפרשה, בדרכיה הייצוגיות של המציאות, מספרת את סיפורו של תהליך אוסלו כולו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כך מטקס אל טקס, מרומם יותר, מכובד יותר, נשגב יותר, עובר מר פרס כמי שעולה במדרגות משום דבר אל שום דבר. אל הטקס, אחרון ואולטימטיבי, שתפרו לו האמריקאים, כזה אשר יאה לעטר בו מפעל חיים, יגיע מר פרס עם מפעל חיים של טקסים. שוב ושוב ושוב טפחה המציאות על פניו. שום דבר מכל מה שהשמיע פרס לציבור לא התחבר מעולם אל פיסה של ממשות. הכל נרקם אי שם בעולם האידיאות, מנקודת המבט של אינפנטיל שמצא לו מפלט בעולם הפנטזיה. הכל ישוב ללבוש פעם נוספת צורה חגיגית. יונית לוי תאמר שהנה ישנו פוליטיקאי ישראלי שכן מביא לישראל כבוד בעולם. כביכול להבדיל מאחרים. הציבור, עם רב ונבער, יתרגש מפאת המחשבה שיש משהו במר פרס שמייצג גם אותו, ואז יאמר שהנה הנשיא הטוב ביותר שהיה פה אי פעם, ועוד כל מיני כאלה בנזיד עדשים של טקס. גם אילולא היה פרס משועבד לתהילת עולם שלו, לא הייתי מצפה שיעמוד מעל בימת הקונגרס כאשר עיני הציבור כולו נשואות אליו, וגם קהל חסידיו השוטים ברחבי העולם ובאמריקה, ויאמר לרגל אותה הזדמנות אחרונה של חשבון נפש- טעיתי. שיאמר- כל חיי לא הייתי אלא בובת קש. היזהרו מכל הדברים שאמרתי לכם במשך השנים, אל תלכו בדרכים המסוכנות אשר הולכתי אתכם בהן. שוב. ושוב. ושוב. זה חשוב להתפכחות, שקהל שוטים ישמע דברים מן הסוג הזה דווקא ממשיח השקר שלו. גם אלמלא היה משועבד לתהילת עולם פיקטיבית שלו, לצפות מאדם להכיר בטעויות -זה הרבה יותר מדי. אם כבר מגיעה מופיעה הכרה שכזו באורח נדיר, אזי שאדם נוטה לחפף אותה מן התודעה, או לקבל אותה על עצמו באיזה דין וחשבון פנימי ומאוחר. כי איך יכול יהיה לשאת את האשמה? איך יכול יהיה להחיל את הטעות אל תוך משמעויות חייו ולהוביש את כל מה שנשא וייצג בעצמו עד כה. תעמוד לה בובת הקש, כמו השוטר אזולאי, ותדבר על החזון ועל הנביאים, האמונה ועל רוח האדם, ולא תאמר למשל- אני שמעון פרס, בכוח ההשראה העצומה שהפחתי בציבור הישראלי במשך דורות, הדהרתי את מדינת ישראל בכל כוח השראתי, אל עברי פי תהום. ולא עצרתי לחשוב לרגע גם כשהמציאות הפגינה אותות של סכנה, כי כדרכי, במקום להסיק מסקנות, העדפתי להיות אופטימי. שהרי אז הקהל לא יריע ותיפול דממה, וכל המדליות תיפולנה מן הצוואר ותתגלגלנה לביוב. כל זה לא ראוי היה להיאמר שהרי אין לי דבר עם אחד כמו.. פרס, עם אותה בובת קש עלובה. כל זה לא ראוי היה להיאמר, אלמלא אותה חבורת מסוממים אשר בעקבותיו, ממשיכה לדחוף, לדחוף לדחוף..והוא ממשיך לתזמר על הכל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |