 |
הופיעה זה עתה בערוץ 10 בטלוויזיה אם לבן יחיד שלוחם עתה בעזה, והציגה בעניין הטיפול בבעיית המנהרות דעה חריגה רחוקה מאד מהקונסנזוס אצלנו שבו אפילו יוסי ביילין שם וארז כאן מסכימים שהדרך לטפל במנהרות היא כניסה קרקעית לעזה. מטבע הדברים דבריה נאמרו בלהט רב ובקול רם, והעובדה הזאת קצת הפריעה לי, כי דיון כזה צריך לבוא מהשכל ולא מהרגש כדי שאפשר יהיה להגיע לתוצאה הנכונה, אבל תוכן דבריה בוודאי ראוי לחשיבה, ואסור לטאטאו מאתנו והלאה כלאחר יד.
אומרת האישה: עד לפני שבוע ידענו שיש מנהרות ובכל זאת לא פלשנו לעזה. למה אי אפשר להמשיך בשיטה הזאת. להביא אולי עשרות אלפים חיילים לשטח שלנו ולקדם את הרעה מכאן ולא בדרך של פלישה שמביאה לעשרות נפגעים ולסיכון רבים כולל בנה שנמצא שם.
לתשובתי שני חלקים.
קודם כל השיטה הזאת של ריכוז עשרות אלפי חיילים בסביבת ישובי הספר היא בעייתית. הרי קיים גם סיכון, למשל, בלבנון ואולי גם שם יש מנהרות. האם עלינו לגייס עוד עשרות אלפי חיילים גם לצפון. והאם אפשר לתאר את ההתנהלות ביישובי הספר שכולן מלאים בחיילים. אפשר לחיות כך ?
והחלק השני היותר חשוב הוא זה: ישנו מצב שבו קיימת מורסה שברור שתתפוצץ ביום מן הימים. היום אנחנו בעיצומה של התפוצצות המורסה והתוצאה קשה וכואבת במיוחד לחיילים הצעירים ומשפחותיהם. אבל נניח שהיינו מקבלים את עצתה ומחכים להתפוצצות המורסה כשהחיילים הרבים ערוכים בשטח. האם היא בטוחה שתוך כדי ההתפוצצות המצב היה יותר טוב ? האין היא חוששת ממצב של יותר הרוגים והרבה שבויים, כשלפתע פתאום, וידוע שערנות מתמדת אינה אפשרית, פורצים מאות מחבלים מפירי המנהרות ומסתערים על החיילים ?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש