בתשובה לאריק, 06/08/14 18:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תיקון קל: השרביט קרח כמו קרחת ולא כמו קרחון. ותזכורת (בעיקר לעצמי כנראה): יש לקרוא את ביאליק בהגיה אשכנזית – נזכרתי בזה פתאום אחרי שקראתי עכשיו לעצמי את המקור (בהגית עברית עכשיוית), והשתוממתי על חוסר-המוזיקליות שלו ועל המשקל הצולע, ופשוט לא הבנתי איך "המשורר הלאומי" מוציא תחת ידיו טקסט כזה. :) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן, התלבטתי קלות אם לתרגם קרח לעברית עכשוית ערום, וחשבתי שילד בכתה ד' יכול להבין קרח בלי בעיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה מנחם אותך, אנחנו למדנו בכיתה בעקביות1 את ביאליק בהגחה עברית עכשיוית, והשתוממתי, איך הדבר חסר-החן הזה הצליח להחשב המשורר הלאומי. וסברתי - קשרים. פוליטיקות. במדבר כל קוץ הוא פרח, כאלה דברים. (והאמת היא שעדיין לא ברור לי איך הוא הצליח להיות המשורר הלאומי. גם בהגיה אשכנזית). 1 בכל פעם שלמדנו ביאליק, לא משנה אצל איזו מורה, באיזה כיתה, באיזה מוסד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שלאה גולדברג עולה עליו לאין ערוך, אין שאלה בכלל1. אבל הוא "נבחר" להיות המשורר הלאומי - האמת שאני לא יודע מתי, ויקיפדיה אומרת "משלב מוקדם בחייו" - כנראה הרבה לפני שגולדברג נולדה. גם אצ"ג, נניח, צעיר ממנו בשני עשורים, ושלונסקי עוד יותר. השאלה היא אם לפני ביאליק או בזמנו היה מישהו יותר טוב. אין לי מושג. למרות שאני לא מצליח באמת להתפעל מביאליק, ובטח לא להתרגש, אני לא אתפלא אם בתקופתו היה מוצדק לחלוטין לראות בו גאון. 1 <מכין את השכפ"ץ> |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טשרניחובסקי, לדעתי. <גם אני מעדיפה את גולדברג. ואת אלתרמן>. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, טשרניחובסקי לא צעיר ממנו, הם בני אותו הדור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טשרניחובסקי. תרגום האיליאדה שלו הוא זוועתי מזל שבא אברהם ארואטי ותירגם לפרוזה ובעברית מחודשת את התרגום הקלוקל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טשרניחובסקי, את האיליאדה שלו צריך לקרוא בהברה אשכנזית. וגם את האודיסיאה. מעבר לזה, עם כל הכבוד, לא נהיים המשורר הלאומי על סמך תרגומים אלא על סמך שירה מקורית (אם נשפוט את ביאליק על סמך התרגומים שלו, באמת שהוא לא היה מגיע רחוק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה גם, שהאילידה והאודיסיאה הן שירה, במקור. וכמדומני גם במקור אין חריזה. גם אני מעדיפה לקרוא פרוזה, אבל קצת לא חוכמה להשוות תרגום שירה לתרגום פרוזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש שאלה בכלל. עם כל הכבוד לגב' גולדברג ולמר טשרניחובסקי, משוררים מצויינים בפני עצמם, ביאליק היה משורר (ואגב, גם סופר) משכמו ומעלה, לא באותה ליגה כפי שנהוג להגיד. עד כמה שאני מסוגל לשפוט שירים בשפות אחרות, ויכולתי לעשות זאת מוגבלת מאד כמובן, הוא היה אחד המשוררים הגדולים בכלל, לא רק מהכותבים בעברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושבת ש''הלאומי'' משמעו דווקא ''הטוב ביותר''. סביר שאדם מקבל את התואר ''הלאומי'' כיוון שהצליח לשקף בנאמנות ולאורך זמן הלכי רוח לאומיים, הצליח לקרוא לפעולה בזמנים שהיו צומת דרכים בחיי העם, לשמש מעין דובר או נביא זעם (בלי שייתפס כמוציא עצמו מן הכלל), בעל חזון וראייה רחבה ואולי כולם יחד. גולדברג ודאי היתה רחוקה מאוד מהתנהלות כזו. טשרניחובסקי (שאני מאוד אוהבת) עסק אמנם לא מעט בגורל האומה אבל הרבה פעמים מנקודת מבט לעומתית ופחות ''ממלכתית'' כמו ביאליק. בנוסף, העובדה שישב בתוך עמו והיה רופא בתי הספר של תל אביב, למשל, הפכה אותו לאיש ציבור אהוב לא פחות מאשר משורר חשוב. גם זה כנראה תרם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טשרניחובסקי היה רופא. לא ביאליק. ולי נראה, שאם כבר - טשרניחובסקי הוא היותר לאומי מביאליק. (כמה שירים לאומיים יש לביאליק? "מתי מדבר" ו"על השחיטה"? כמה זה בהשוואה לשירי חשק ולשירי "איכסה, בית מדרש"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל הציפור הוא אולי השיר הציוני ביותר. השיר הזה הספיק כדי להגדיר את ביאליק כמשורר הלאומי של התנועה הציונית. ודרך אגב, שירי ההתנערות מהדת לא פוסלים את לאומיותו כי: א. הוא מאפיין את תהליך המודרניזציה וההתנערות מהדת שעברו אז יהודי מזרח אירופה. ב. כפי שצינתי כאן פעמים רבות, זיקה לקהילה דתית אינה זיקה ללאום וכך גם להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בעיה עם להגדיר משהו בתור ה-X ביותר. הוא יותר ציוני מאשר ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב1? מציון תמתי, ציון חמדתי2? שאו ציונה נס ודגל3? שירי הפיכס-בית-מדרש לא פוסלים את לאומיותו, כמו ששירי החשק לא פוסלים את לאומיותו. אבל הם חלק לא מבוטל, ולדעתי - אף יותר גדול משירי הלאום שלו. ב. כפי שציינת כאן פעמים רבות, ארז לנדוור סבור שזיקה לקהילה דתית אינה זיקה ללאום וכך גם להיפך. זה עוד לא הופך את זה לאמת מדוייקת, ודאי שלא במקרה של לאום-דת כמו העם היהודי. 1 לא, אל תגיד לי שיהודה הלוי היה לא-ציוני כי הוא לא חי בסוף המאה ה-19 ולא היה חלק מתרבות היידיש. או בעצם, תגיד. אני יודעת שתגיד את זה. 2 אבל מנחם-מנדל דוליצקי דווקא כן. 3 וגם נוח רוזנבלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביאליק לא כתב שירי פיכס-בית-מדרש. לפי זכרוני על שיריו, הגם שאיני מומחה בהם, כאב לו מאוד המצב שבתי המדרש ברוסיה התרוקנו מתלמידים בעקבות רפורמות תרבותיות שעבר העם היהודי ברוסיה בימיו. כתב כמה שירים בנידון. זכור לי שיר שלו שניקרא נדמה לי ''מאחורי ארון הספרים'' ואם איני טועה בשיר זה או אחר הוא כתב על ''קול צרצר'' בבית המדרש כראיה על כך שהמקום נטוש. הוא הפסיק להיות דתי מחמיר (או אולי הפך להיות דתי רפורמי, או דתי פרוגרסיבי) - אבל העריץ את התרבות היהודית לדורותיה. כתב את ''ספר האגדה'' על אגדות חז''ל. הוא הנהיג בתל אביב , בבניין שנקרא ''אוהל שם'' חגיגת ''ליל שבת'' בכל ערב יום שישי (חלופה רפורמיסטית לטקסי ערב שבת הדתיים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא דתי רפורמי, וגם פרוגרסיבי לא. הוא הפך לדתל"ש. עם כל המטען של דתל"ש. דוגמא לשיר פיכס-בית-מדרש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פיכס ביצירה הזאת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוירת הרקבון, הגויעה, הקמילה העולה מכל שורה ושורה, כמעט? בִּנְעוּרַי שָׁמַעְתִּי אֵלֶּה הַקּוֹלוֹת, רָאִיתִי הָעוֹבְדִים הָאִלְּמִים הַלָּלוּ; מִצְחוֹתָם הַקְּמוּטִים, עֵינֵיהֶם הַגְּדוֹלוֹת וּפְנֵיהֶם הַחִוְּרִים – כְּמוֹ רַחֲמִים שָׁאָלוּ. כָּל-קֶמֶט וּמֶבָּט לִי דוּמָם הִבִּיעַ רְגָשׁוֹת נֶחְנָקוּ, נִיצוֹצוֹת שֶׁכָּבוּ; כָּל-קֶמֶט וּמֶבָּט מוֹרָשַׁי הֵנִיעַ, וַיְסַלֵּד לְבָבִי וּקְרָבַי נִצְרָבוּ. אַךְ מִדֵּי אֶזְכְּרָה אֶת-קוֹלָם, הָהּ קוֹלָם הַבּוֹכֶה בַלֵּילוֹת כְּאֶנְקַת חֲלָלִים, יְשַׁוַּע לְבָבִי: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה עַל-מָה הֵמָּה כָלִים? _____________ לא היצירה פיכס, מה שהיא מעבירה הוא שבית המדרש הוא פיכס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו הבנתי ואני מסכים. בדיוק אתמול היתה לי שיחה עם חבר בעניין "הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה עַל-מָה הֵמָּה כָלִים?" (וזה לא שאני מנהל שיחות כלה לעתים תכופות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היה רופא כמובן, טעיתי - אבל בהחלט היה לו מעמד וגם תפקיד כלשהו, בקרב ילדי בתי הספר של ת''א. חיים באר כותב על זה בפרק שלם שהוקדש לימיו האחרונים וללווייתו של ביאליק, בספר שאני לא מוצאת עכשיו (אבל אחפש שוב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר מותו של ביאליק חלק מביתו הפך לספריה ציבורית קטנה, שימשה בעיקר תלמידים, כמו כן היו ביקורים מאורגנים של תלמידים בביתו מטעם בתי ספר. מעבר לזה לא ידוע על קשר ''אישי'' לתלמידי בית ספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. לא שזה מפחית מגדולתו כמשורר, אבל אני חושב שהוא זכה בתואר ''הלאומי'' על כך שחווה בעצמו והדהד בכתביו את המהפך בלשדו של חלק מהותי בעם היהודי מדתי לציוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הגיע הזמן לרענן את התואר "לאומי" ע"י בחירת משורר מדור מאוחר יותר. הצעה שלי: עמיחי. הוא מצליח לאחד את הלאומי עם האישי וכך גם כאשר שיריו עוסקים בחוויה לאומית הם לא מעיקים, אלא להפך- מרימים את הנפש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידה ידה ידה אינדוקציה, יוסי גיספן. (מזל שאני לא רץ לנשיאות.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |