בתשובה לאורי מילשטיין, 03/04/02 18:53
האם רבין ברח? 64174
אורי,

בכל הנוגע להערותי הספציפיות לעיל איני סבור שיש ביננו מחלוקת, ומובן מאליו שההיסטוריה אינה שואפת לחקור או לכתוב את עצמה אלא הסטוריונים בשר ודם כותבים אותה.

אני אפילו לא חולק על כך שכבודדים, היסטוריונים רבים מתעלמים מעובדות כאלה ואחרות בכתיבתם, הן משום תום לב, הן משום מגבלת הידע שיש לכל אדם, והן מהטעם שמקצתם מגוייסים ובעלי אג'נדה כזו או אחרת.

טענתי היתה שככלל, כמעט בלתי סביר, שרוב רובה של קהיליית ההיסטוריונים, על זרמיה השונים, תכחיש או תתעלם מעובדה היסטורית בעלת חשיבות.

השאלה "האם רבין ברח?", היא בעלת חשיבות. היות שאיני בקי כלל בהיסטוריה מסוימת זו אודה לך אם תשביע את סקרנותי ותספר לי האם יש היסטוריונים ברי סמכא בתחום ההיסטוריה הצבאית של ישראל המקבלים את קביעתך שרבין ברח בפרשת שיירת הראל.
רוב ההיסטוריונים התחמקו 64194
"רוב היסטוריונים ברי סמכא בתחום ההיסטוריה הצבאית של ישראל", לא אשרו ולא הפריכו את הטענה שרבין ברח משדה הקרב, אלא התחמקו מלטפל בנושא. שום עיתון וכתב עת ישראלי לא כתב מאמר ביקורת על הספר "תיק רבין - איך תפח המיתוס" מחוץ למוסף "ספרים" של ה"ארץ". עורך אותו מוסף, מיכאל הנדלזלץ, כתב בהקשר אחר כי כל ההיסטוריונים ברי הסמכא בתחום ההיסטוריה הישראלית שאליהם פנה לכתוב בביקורת על ספר זה סרבו. לפיכך הוא נאלץ למסור את הספר לביקורת אדם שלא היה מומחה בנושא.

ואגב, בספר נחשפות עובדות נוספות, חמורות לא פחות על רבין כמפקד צבאי וגם בהם התחמקו בעלי הסכמא לעסוק, ללמדך מי הם ההיסטוריונים.

לעומתם המומחה לנשק גרעיני במזרח התיכון ולמשפט בין לאומי פרופ' לו רנה ברס מאוניברסיטת פרדו בארה"ב, כתב לפני חודשיים מאמר בארה"ב, על סמך ספר זה וספרים אחרים שלי שתורמו לאנגלית, שכותרתו: "אורי מילשטיין הוא נכס אסטרטגי למדינת ישראל". ובין היתר ציין פרופ' ברס שמחקרי על מלחמת העצמאות הוא המחקר החשוב ביותר שנעשה עד היום.

הערכה זאת לא עשתה רושם על אף היסטוריון בר סמכא בישראל מחוץ לפרופ' בני מוריס מאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע שכתב במאמר ב"הארץ" וב"ג'רוזלם פוסט" כי ההיסטוריה של מלחמת העצמאות עד אורי מילשטיין היתה פרה-היסטוריה ועם אורי מילשטיין התחילה ההיסטוריה של נושא זה. במאמר אחר הוא כתב שמחקרי על מלחמת העצמאות הוא "חמחקר מונומנטלי".

הערכות אלה לא שכנעו את ההיסטוריונים הצבאיים בר הסכמא בישראל להזמין אותי לשום כנס מדעי על מלחמת העצמאות בעשר השנים האחרונות וכאלה היו בשפע בייחוד ביובל החמישים של מדינת ישראל.

ולמען הסר ספק, אני אינני מתסוכל אלא מאושר כי יחס זה כלפי ממקם אותי בחברתם של של אנשי הרוח הגדולים בהיסטוריה שזכו לאותו יחס מצד ברי הסמכא בתקופתם.
אורי מילשטיין והממסד 64266
יש לציין שעם כל הרדיקליות של הטענות של מר מילשטין ונכונותו להשמיע אותם בכל בימה אפשרית , הרי הנטייה של הממסד הייתה בדרך כללל לסרב להגיב עליהם . מאיר פעיל יריבו הקבוע של מר מילשטיין הוא בכל זאת יוצא דופן בכך שהוא מוכן לטרוח לענות על לפחות חלק מהטענות האלה.
אפשר לטעון , שבעצם הסירוב לענות עניינית על הטענות האלה יש משום דה לגיטימיזציה של ההיסטוריון שהפך למעשה לדמות שמחוץ לאקדמיה שלטענותיו השונות ( ולא משנה מה יהיו ) מסרבים להגיב בלי קשר לנכונותן או חוסר נכונותן.
מאיר פעיל 64294
מאיר פעיל חדל לטרוח להתייחס לטיעוני מאז 1991 כאשר פרסמתי שהוא פיברק את הטבח בדיר יאסין.
מאיר פעיל 64295
אז אם כך אין זה מפתיע כלל וכלל שהוא מסרב להגיב יותר בנושא...אינני חושב שמישהו אחר היה מתנהג בצורה שונה ממנו.
נראה לי שחוץ מהרדיקליות של הפרשנות ההיסטורית שמוצגת בהם ,יש עוד סיבה לכך שהספרים של מילשטיין אינם נחשבים ל"לגיטימיים". לפחות כמה מהם ( ובראש ובראשונה "קץ החיים "וקריסה ולקחה"?) אינם כתובים בסגנון שספרי היסטוריה צבאית היום אמורים להיכתב . הם אינם נכתבים בסגנון יבש ו"אובייקטיבי" ו(כביכול לפחות ) עוסקים רק בנושא מוצהר אחד . יש להם תזה ברורה ו"גרנדיוזית " מאוד הצלת מדינת ישראל והעולם כולו על ידי חיזוק אפשרויות הישרדותם. והמחבר משתמש בדוגמאות שונות ומגוונות מכלל היסטוריה כדי להוכיח את התזות השונות שלו.
נראה לי שהיום זה כבר אינו מקובל בין ההיסטוריונים המודרניים שמעדיפים להתמקד לחלוטין בתקופה הספציפית מאוד שבה הם עוסקית ולא לחרוג ממנה ( בדומה להתמחות הספציפית מאוד שיש היום בכל תחומי המדע).
את הספרים האלה של מילשטיין אפשר אולי להשוות לספרים של ההיסטוריון טוינבי שניסה לפרש על סמך התפתחות התרבויות השונות של העבר את פני העתיד ואפילו לספר של הנטינגטון על מאבק התרבויות . אבל ספרים כאלה הם נדירים היום ובחוגי האקדמאים מתיחסים אליהם בחשדנות רבה. וזאת לדעתי אחת הסיבות שמהם סובל מר מילשטיין מכמעט חרם בתחומו.
חרם לשם שרידות ממסדית 64296
נניח שאתה צודק, אבל מדוע אנשי המימסד "האינטלקטואלי" מחרימים את ארבעת הכרכים של ההסטוריה של מלחמת העצמאות המתמקדים בנושא ספציפי.

וחוץ מזה חרם הוא תמיד תופעה אנטי-אינטלקטואלית, שהרי אם תחרים אנשים שאינם באופנה, איך תשתנה האופנה ואיך תתקיים תרבות פתוחה וליברלית שמחרימי מדברים בשמה?

החרם עלי הוא אחד הביסוסים לתיאורית השרידות שלי: המחרימים מבקשים לשמור על שרידותם הממסדית.
פסיכו היסטוריה 64300
אולי אחת הסיבות לחרם היא שאנשים אינם אוהבים מישהו שמאשים אותם בפה מלא בהונאה ובנוכלות ?
בין שזה נכון ובין שלא אם יש למישהו מטרות מוצהרות לדעתי הוא ישיג אותם ביתר קלות על ידי שיתוף פעולה כביכול עם המימסד וניסיון לשנות אותו מבפנים ולא על ידי התקפה חזיתית מבחוץ ותקווה לכך שהדורות הבאים יעריצו אותו בגלל זה כגיבור. .
דוגמה טובה לכך היא המקובלים במאות ה-‏13 וה-‏14 שהיציגו תזות רדיקליות לחלוטין שהיו בניגוד גמור ליהדות הרשמית של אז. אם היו מציגים אותן כפי שהן היו כתזות רדיקליות כי אז היו מאשימים אותם בכפירה. במקום זה הם נהגו בעורמה וטענו שמה שהם מציגים הם הדעות שהיו מקובלות מאז ומתמיד והם רק "גילו " אותם מחדש. הם ניזהרו שלא להיסתבך עם המימסד העויין לדיעותיהם אלא להיפך להעביר אותו לצידם על ידי העמדת פנים שהם האורתודוכסים הגדולים מכולם ושהם שומרים על האינטרסים של אנשי הממסד. בנתיים הם ניהלו תעמולה בלתי פוסקת ובתוך כמה דורות רוב הקהילות היהודיות היו בידיהם.
הדרך של שפינוזה 64304
אם להמשיך את ההגיון בדבריך: ברוך שפינוזה תקף את המימסד היהודי בזמנו התקפה חזיתית, הוחרם בימיו והיה לגיבור של הדורות הבאים, אך לא של אותו ציבור שהחרים אותו (עד היום). אינני סבור ששפינוזה פעל כפי שפעל כדי להיות גיבור של הדורות הבאים, אלא הוא בחר בדרך שהציע אריסטו: בכל ענין יש ללכת בדרך האמצע (דהיינו ענינים מעשיים) מחוץ לחיפוש אחרי האמת שהוא ענין אינטלקטואלי. באותה דרך בחר ללכת גם גליליאו גליליי.

לי אין שום אינטרס מעשי להשתייך למימסד, בייחוד שבנסיבות הנוכחיות הממסד של היום צועד במסלול של הסתאבות והתאבדות ולכן גם תועלת רבה לא תצמח מהשתייכות אליו מחוץ לתועלת כספית כמובן וסטטוס מפוקפק בעיני יושבי המערה. לפיכך עדיף שפינוזה על מאיר פעיל.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים