 |
|
 |
||
|
||||
 |
בזמנו יחסת לי בלא הצדקה היכרות יותר מעמיקה עם משנתו של ליבוביץ. ברצוני לנצל את הפתיל כאן כדי להמליץ בחום רב למי שמתעניין בכגון דא על על כרך המכתבים "רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ" שיצא לאחרונה בהדפסה חדשה. דומה שתכונתו של ליבוביץ כעונה לכל שואל, יצרה מצב בו ניתן מספר זה לקבל הבנה די מקיפה של הגותו וחזונותיו של ליבוביץ גם למי שכמוני אין לו היכולת והאפשרות לקרוא את ספריו האקדמיים של ליבוביץ בנושא היהדות וישראל - עם, מדינה, דת ותורה. נדמה לי שכעת אני מבין הרבה יותר טוב את תורתו של ליבוביץ ומספר עניינים שעלו בזמנו, נהירים לי הרבה יותר כעת. דומה שדי בקריאת תשובותיו של ליבוביץ כדי להתרשם מן העומק, היחודיות והמקוריות של הוגה דעות זה שלדעתי מקומו בשרשרת הדורות של פילון האלכסנדרוני, ר' יוסף קארו (השו"ע) והרמב"ם. (כדי לא לחזור על כך כמעט בכל פסקה בהמשך, אומר כבר עתה, כי הכתוב למטה הוא הבנתי והשקפתי האישית על חזון ישעיהו המודרני ולא נסיון להביא דבריו כלשונו וכרוחו. לעניין זה ליבוביץ היה מכחיש בתוקף כל מקוריות בהגותו וכמסורת היהדות היה מתעקש להציגה כהתפתחות ופרשנות של מסורת דת ישראל לאורך הדורות). עיון מנקודת מבט לא חסידית בהגותו של ליבוביץ רק מבליטה את הדואליות ולעיתים אחדות הניגודים המופלאה בחזונו. בנקודה זו יש לציין 2 חזונות של י"ל שכ"א מהם לבדו די היה להעמידו בשורה הראשונה של הוגי הדעות היהודים בעת הזאת. תרומתו הראשונה היתה סינתזה של דת יהודית רציונלית, עקבית ונקייה מאמונות תפלות, דעות קדומות והשערות שוא. התרומה השנייה היתה חזונו על מדינה יהודית עצמאית (להבדיל ממדינת יהודים) שתאפשר ליהודים שות"מ (שומרי תורה ומצוות, מה שקרוי היום דתיים) קיום יהודי מלא ושלם של אמונתם הדתית. כדי לא להכביר מילים אל הריק, אסתפק בתגובה זו בדיון בשאלה אחת בלבד. לדעתי מדובר בשאלה מרכזית ולא שולית בתורתו של י"ל. דיון בשאלה זו יאיר גם תחומים אחרים בתורתו (ואגב אורחא גם יראה כי צדקת כאשר שיערת בעבר כי מטבע הלשון "יודו-נאצים" לא היה פליטת קולמוס בעידן של רוגז ופרובוקציה, אלא אות ומסמן למשהו חשוב ומרכזי אצלו. השאלה שאני מעמיד כאן היא מה המקור לעמדתו הראדיקלית-פרובוקטיבית והבלתי הוגנת בעליל של י"ל כלפי מדינת ישראל ובפרט הנהגתה המדינית (בפרט כאשר י"ל מעולם לא חדל להזדהות כישראלי וציוני)? תחילה מעט רקע היסטורי רלאבנטי. בימי עלומיו (שנות ה-20-30 של המאה שעברה) היה ליבוביץ פעיל בחוג הפוה"ד (הפועל הדתי), חוג ציוני וסוציאליסטי של יהודי שות"מ בגרמניה (שורשיו של הקיבוץ הדתי קרובים לחברי חוג זה). ליבוביץ בכתיבתו דאז אימץ את העיקרון הציוני לפיו הקיום היהודי בגלות הוא פגום ובבחינה מחלה שיש לרפאה. ליבוביץ עשה כאן הרחבה דתית לעיקרון זה וטען כי גם הקיום הרוחני והפיזי של היהודים הדתיים בגלות הוא חולה וחסר. יהודי דתי שות"מ יכול לממש את אמונתו הדתית באופן שלם ומלא רק כחבר פעיל במסגרת יהודית לאומית עצמאית להבדיל מקיומו במלכויות הגויים בהם הוא חי בפועל. ליבוביץ הרחיק לכת וטען שבנסיבות המודרניות לגוף היהודי הדתי אין קיום והוא יעלם תוך 2-3 דורות. לסיכום רק במסגרת הציונית של מדינה לאומית יהודית עצמאית יש לציבור היהודים שות"ם גם קיום והמשכיות וגם יכולת לממש את דתם באופן מלא. לשם הסבר, אביא כאן רק את טענתו כי באופן מובן בנסיבות הגלות, חסרה ההלכה היהודית שאמורה להקיף את מכלול חייו של יהודי שות"מ לחלוטין את החלק הנוגע למצוות הנוגעות ליהודי המתפקד כחבר מלא פעיל ומשפיע במסגרת חייו החברתיים-מדיניים, להבדיל מקיומו הפסיבי ונטול ההשפעה במדינה הלא יהודית. לעומת זאת, החל מסוף שנות החמישים ועד לפטירתו, חזר בו י"ל מעמדה זו וסופו שראה בקיום של גלות יהודית בנכר (בפרט בארה"ב) אלטרנטיבה שוות ערך לקיום היהודי בישראל. בין ראשית לאחרית הנ"ל, קרה משהו ששבר את מטה אמונתו של י"ל בקיום היהודי המלא במסגרת מדינת ישראל? מה היה דבר זה? אשתמש כאן בשני קצוות חוטים: א. בשנות ה-90 בזמן פרשת הויתור של י"ל על פרס ישראל נוצר בתקשורת כאילו מי שעמדו בראש המסע נגד הענקת הפרס היו המתנחלים וחוגי הימין הדתי. התקשורת התמלא בהוגי דעות מתנחליים מן הקליבר של חנן פורת שהסבירו מדוע י"ל לא ראוי לפרס. דא עקא שליבוביץ ויתר על קבלת הפרס לאחר מכתב בו הבי רוה"מ דאז יצחק רבין את התנגדותו המוחלטת להענקת הפרס. נראה כי בעניין זה מלאו חוגי המתנחלים את תפקידם מאז ולתמיד כחמור קופץ בראש לש הפוליטיקה הישראלית. ב. לא אכחיש כי לדעתי (כמו לדעתם של רבים וחלקם טובים) עבר י"ל את הגבול בשימושו המרובה במטבע שטבע של "יודו-נאצים". לראייה במכתב של הגב' שולמית אלוני היא רומזת כי י"ל כינה אותה "גב' אייכמן-אלוני" (אני לא יודע מי טבע את ה"הלחם", י"ל או אלוני עצמה. http://www.google.co.il/url?url=http://www.haaretz.c...). יחד עם זאת, ברצוני להציע את הטענה לפיה י"ל השתמש בביטוי זה לגבי מדינת ישראל החילונית ולגבי צה"ל ולא כנגד המתנחלים וחוגם. בהזדמנות זו יש לציין כי השימוש בביטוי זה לא היה פרובוקציה שולית וחסרת משקל מצד י"ל. ולראייה, הוא סרב לחזור בו והשתמש בו שימוש עקבי וחוזר לאורך שנים, כאמור כלפי מדינת ישראל וצה"ל, אע"פ שכתב בעצמו כי הוא מבין את עגמת הנפש שהביטוי גרם לחבריו ואף הודה שיש לו צער נפשי בכך. ובחזרה לשאלתנו, מה אם כן גרם לי"ל לדבוק בביטוי זה וכלפי מי השתמש בו? (המשך בתגובה הבאה) |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |