בתשובה לא' דרויאנוב, 12/12/14 17:39
ולשמחה מה זו עושה 647813
כל מה שכתבת הוא נכון. ובכל זאת ישנה תחושת "הדלדלותה של תנועת החרות". היא נובעת אולי מהתאידותם של איקונים כמו בנימין זאב בגין, דן מרידור וציפי לבני, אולי מחה"כ הצעקנים וה"עממיים" הנבחרים בליכוד, ואולי מפמליתו של נתניהו המזכירה פמליה של סלב תקשורתי (הנדבקת אליו כמו עלוקות המנסות למצות את 15 דקות הסלבריטאות שלו וניתקת ממנו ברגע שהן מסתיימות).
נדמה לי שאחד מן הסממנים של חבורת יושבי הקרנות האלו הוא העובדה שברגע שהללו מתכנסים ופוצחים בשיחם, משתררת סביבם אוירת דחיפות של אנשים המנסים להמלט מן הסביבה.
יש, בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" ע' 480, קטע סאטירי בלתי נשכח אודות בגין. הקטע מתאר אסיפת בוחרי חרות:
"מר בגין ... החל למנות בקול מר ומאשים, כקטגור זועף המטיח שורה בלתי מעורערת של טענות מחץ עוקצניות:
- 'הנשיא אייזנהאור מזיין את משטרו של נאצר! בולגנין מזיין את נאצר! ...
- כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אויבינו הערבים!!!' פאוזה.
קולו של הנואם נמלא בוז וגועל: 'ומי מזיין את ממשלת בן גוריון?
' דומיית תדהמה ירדה על האולם. אבל מר בגין לא חש בה. הוא הרים את קולו והריע בנצחנות:
'לו אני הייתי ראש הממשלה כעת – כולם, כולם היו מזיינים אותנו!! כולם!!!'
כמה מחיאות כפים רפות ומהוססות נשמעו פה ושם בין קשישי השורות האשכנזיות של האולם. ואילו על כל עומק ההמון שמאחור ריחפו כנראה היסוס, אי אמון למשמע אוזניהם, או אולי הלם קל."
אני מצטט את הקטע בעיקר בגלל שהוא מצחיק (אני לא כל כך מאמין לעוז. לדעתי הוא בדה את האינצידנט מליבו. נכחתי בנאום של מנחם בגין בו המרחק בינו לבין קהלו היה גדול הרבה יותר מאשר בסיפור. אני יכול להעיד כי בגין היה נואם רגיש מאד לקהלו וכאשר השתמש בביטויים ארכאיים, הוא ידע היטב מה הוא עשה). אבל גם מפני שבקטע מתאר עוז איך בשורות הראשונות ה"אשכנזיות" ישבו הנכבדים ה"רויזיוניסטים" הותיקים בעוד כל השורות האחרות היו תפוסות ע"י "עמך", המון אנשים פשוטים מעדות המזרח. המבנה המפלגתי הזה, היה ברור שיום אחד יתנקם במפלגה הזו. נראה שנתניהו הוא שהביא את היום.
ולשמחה מה זו עושה 647840
תנועה הליכוד מלכתחילה היתה תנועה של דבק מלכד עיקרי אחד - שתי גדות לירדן. תנועת הליברלים שדגלה בשמרנות כלכלית-חברתית קלאסית נבלעה ונעלמה בליכוד ולא השאירה חותם רעיוני מבחינת תודעת הציבור. בתודעת הציבור התקבעה פחות או יותר שהליכוד הוא ימין מקסימליסטי טריטוריאלי, רעיונית בקשר לארץ-ישראל המדומינת וקונקרטית בקשר לשטחים הכבושים (זה בניגול לעבודה שבתודעה הציבורית נשמרה עם הקשר לפן חברתי ולפן מדיני).

אולם, כשמנהיגי הליכוד, אחד לאחד, נתקלים בקיר המציאות ומוצאים את עצמם נאלצים להבין שהבחירה הבן גוריונית בין מדינה עברית-ציונית בשטח בגודל נאה (יחסית להחלטת האו''ם) לבין אין-מדינה היא הדרך היחידה, הם מוצאים עצמם פועלים כנגד האידאולוגיה התודעתית. המייצגים האולטימטיבים לזה הם שרון, האבא של הליכוד, ליבני, נתניהו איש שתי-המדינות והדיבור הכפול של התנגדות לאוסלו ודבקות בו, ואפילו בגין.

הנה מתכון ל''הדלדלותה של תנועת החרות''. לא כל כך ''תאידותם של איקונים'' ליכודניקים אלא קיר המציאות, אותו קיר שחסם גם את ז'בוטינסקי.
ולשמחה מה זו עושה 650312
״אני לא כל כך מאמין לעוז.וכו׳ ״ אינני יודע אם הסיפור הזה היה, אבל אני ראיתי הסרטה מנאום של בגין בו הוא מבקש ״אזרחי ישראל, הזדיינו בסבלנות.״

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים