 |
המקרה הפרטי של ארה''ב, הוא לדעתי תשובה מוחצת לשאלתך. על פני הדברים, כל השיטה היא לטובת המועמד הנבחר. הוא יכול לקחת את המושב שלו ולעבור למפלגה השנייה ומפלגתו המקורית לא תוכל לעשות דבר. כאשר נבחר נפטר, מקומו עובר לבן הזוג שלו (ואיש אינו שואל באיזו מפלגה בן הזוג תומך).
והנה באופן מפתיע, ''מנגנון המפלגה'' ועוצמתו האגדית הם מושג ידוע בפוליטיקה האמריקנית. כאשר אובמה התמודד מול גב' קלינטון על המועמדות הדמוקרטית, איש לא האמין בסיכוייו, בגלל תמיכת מנגנון המפלגה בקלינטון (אע''פ שסקרים מן הסתם היו מגלים את הנטייה לאובמה).
אני משער שהתשובה עשוייה להיות קשורה ל''בדידותו של המדינאי הרץ למרחקים ארוכים''. מדינאי הרוצה להבחר למשרה פוליטית, מוצא עצמו לבדו מול קהל אדיש ובלתי מעוניין ברובו. הוא מגלה שהוא איזשהו מיזוג של סוכן מכירות של אנציקלופדיות ומטרידן סתם הפועל בתוך קרקס תקשורתי של מוקיונים, מטיפים של יום שבת סרסורי סמים ומסיתים סתם. דומה שקרש ההצלה היחיד עבורו הוא מנגנון המפלגה המספק לו את הקשרים, המימון, הבמות הציבוריות ואפילו את האמצעים הארגוניים הבסיסיים הדרושים לו. לדעתי כאן הקשר הראשוני והיסודי בין המועמד למפלגה. בארה''ב הקשר הזה בולט לעין, מפני שהחוקה לכשעצמה דוקא מאפשרת ומבטיחה את עצמאותו המוחלטת של המועמד.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש