בתשובה לבדליקלאון, 29/01/15 17:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה על האטימולוגיה של Honur ו- Dignity. לא ידעתי וזה מעניין. אבל אני חושב שזה לא ממש קשור (ישירות) לעניין שבו אנו עוסקים. מה שאני מנסה להתלות בו, לצורך הדיון שלנו, מתחילתו, הוא המשמעות הערכית, העכשווית והמקובלת של המושג "כבוד האדם" (או Human Dignity), כפי שמשתמשים בו 'בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' או ב'הכרזה האוניברסלית על זכויות האדם': "Whereas recognition of the inherent DIGNITY and of the equal and inalienable rights of all members of the HUMAN family" או כפי שמוסבר בכבוד האדם [ויקיפדיה] (ובערכים שהצעתי לך לבדוק קודם) ובעוד מקומות רבים אחרים שמסבירים ומבססים את ערך "כבוד האדם" שהתגבש בעידן הנאורות.לאור כל אלו אני חושב שאין צורך לקיים דיון במשמעות המושג "כבוד האדם". השאלה איננה מה הוא בעיני ומה הוא בעינך. השאלה היא אם שנינו משתמשים (או לפחות מתכוונים להשתמש) במושג "כבוד האדם" במשמעות שבה משתמשים בו במסמכים הללו. אם איננו מתכוונים לאותו מושג, אז כל הדיון שלנו למעלה הוא בירבור של סיני עם פורטיגזי. ואם הבנו את זה אז כדאי שנפסיק. חבל"ז אז אני שואל אותך: האם במושג "כבוד האדם" אתה מתכוון לאותו הערך שאליו מכוונים המסמכים הנ"ל? ===>"בעיני, כבוד האדם הוא לא יותר מהכבוד שראוי לרכוש לכל אדם באשר הוא אדם. אני מתייחס להורי בכבוד בכך שאני מתחשב " כשכתבת את המשפט הזה, בתגובתך הקודמת, היה לי הרושם שאתה מתכוון למשהו אחר - שיותר דומה למה שהיום קוראים honor. מאידך, בתגובתך האחרונה אני מקבל את הרושם (אבל לא את הביטחון) שאתה בכל זאת מתכוון לערך "כבוד האדם" המקובל שם. אבל אני מאבד ביטחון כשאתה מדבר על "לכבד את רצונו של האדם". כי אם אתה מבין את מושג "כבוד האדם" המקובל, אתה חייב להבין שאדם לא יכול "לרצות" לוותר עליו. הוא יכול לוותר (אולי מרצונו) על כבודו. הוא יכול להשפיל את עצמו. אבל הוא לא יכול לרצות לוותר על "כבוד האדם" שלו. וגם אם הוא אמר בפה מלא שהוא רוצה - ואת זה הרוצח לא עשה - אז הוא משקר, או מבולבל, אבל בכל מקרה, כפי שהערך הזה מוגדר - אי-אפשר לקחת את "כבוד האדם" ממנו (its inalienable). ===>""אפשר לומר שהמצב שלנו מורבידי: כי כדי לכבד אותו,..." ואז, במשפט הנ"ל, אתה מוסיף לערער את ביטחוני שאנחנו מדברים על אותו דבר. כי לא אנחנו במצב מורבידי, אלא אתה במצב הזה אם אתה דבק בהגדרה הלא מקובלת של "כבוד האדם". לפי ההגדרה המקובלת מצבנו שפיר ויציב: לא איכפת לנו מה הוא רוצה ובטח שאיננו מוסמכים להסיק ממעשיו סימנים המעידים על מה שהוא רוצה - "כבוד האדם" שלו שריר וקיים וחסין ועומד כספינקס. ===>"אם יש כבוד - יש כבוד, ויכול להיות שאיננו זכאים לעולל לו דבר...אם כן, ענישה -כפי שאני מבין אותה- לא יכולה להיות צודקת" בפסקה האחרונה אתה נותן לי תקווה שבכל זאת אנחנו מדברים על אותו דבר. ונדמה שאתה גם מבין שענישה גופנית (שאתה מצדד בה) לא מתיישבת עם ערך "כבוד האדם". אז זה מציב אותך בדילמה. וזה לגיטימי! עכשיו אתה צריך להחליט (לעצמך) איזו קרן של הדילמה אתה מחזיק: אם אתה מקבל את ערך "כבוד האדם" או שאתה מצדד בענישה גופנית. אבל נדמה לי (אולי?) שעכשיו ברור לך שאתה לא יכול להחזיק בשניהם. בכל אופן, נדמה לי שאני ואתה כבר שילמנו את חובנו לחברה. ואני מבקש שיחרור מוקדם. תודה על הדיון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא הצלחתי להבהיר את הניאונסים של הפוסט האחרון שלי, אבל הדיון אולי נעשה תובעני משהו. שמחתי לשוחח איתך. לשאלתך: העניין הוא שאני באמת לא מבין למה אתה מימלא את המושג ״כבוד האדם״ דווקא בתוכן הזה. שטחית, אין סתירה בין מה שאמרתי לבין מה שעולה מההכרזה הזו (כי בהגדרות, כמובן, היא לא עסוקה...) המושג בהחלט נוכח בחיינו, אפשר לחשוב עליו כעל אחד מאותם פיגומים שהשגרה שלנו נבנית עליהם. לכן אנחנו מקבלים (וחייבים לקבל) אותו כמובן מאליו. אבל משעה שהחל לשמש אותנו כך, אנחנו מכסים אותו. המושג הולך ונטען בעוד ועוד הוראות, מצדיק עוד ועוד דברים, עד שבסוף, אין בו יותר ממה שאנשים עושים בשמו... מהבחינה השטחית ביותר, ממה שכתוב בהכרזה פשט, אני ואתה חלוקים על ׳איך׳, לא על ׳מה׳. הסיבה לג׳אגלינג שלי עם מילים היה להראות שגם ב-Honor וגם ב-Dignitas יש אלמנט של ציון מעמד, ובאחרון מפורשות - של הצורך לשמוע לקולך אי לכך. Dignitas אי אפשר לשלול, ולכן זו לא באמת בעיה. הבעיה היא לבוז לבעליו, להתעלם מהעובדה שהוא אכן, ותמיד יהיה, ראוי לכיבוד. זה חוסר צדק. אבל פה העברית באמת מתחילה לבלבל אותנו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה יש 3 סוגים של כבוד: honour, respect, dignity honour הוא כבוד במובנו המזרחי בעת העתיקה: מערכת של מידרג שבה אנשים בעלי כבוד פחות מחוייבים "להראות" כבוד כלפי האנשים ה"נעלים" יותר (לקוד בפניהם, לפנות להם את הדרך וכו'). יותר מכך, כבוד זה אינו כבוד אישי אלא משפחתי. זהו כבוד מולד, בהתאם למעמדה של המשפחה, ולא נרכש (למרות שהמשפחה יכולה לאבד אותו) respect הוא הכבוד במובנו המערבי המודרני, ועניינו יותר בתחושות של הסביבה, ושל האדם עצמו (self respect) מאשר במעשים. כבוד זה הוא נרכש - כלל מעשיו והתנהגותו של האדם הם שמקנים לו את הכבוד של סביבותיו. dignity הוא הכבוד במובנו הפוסט מודרניסטי, למעשה רגרסיה של מושג הכבוד מכבוד נרכש כמו בעת המודרנית, לכבוד מולד כמו בעת העתיקה, אלא שכביכול יש אותו לכל אדם באשר הוא אדם, ללא קשר למעשיו או התנהגותו, והוא מחייב את החברה למעשים מסויימים כלפיו (אפילו עד כדי פרנסתו), או כמו שאמר יהורם גאון "אצלנו בקזבלנקה היו נותנים כבוד לבן אדם אפילו אם הוא לא בן אדם" לטענתי המושגים הראשון והאחרון מוטעים: "בשביל כבוד צריך לעבוד". לאדם - באשר הוא אדם - אין זכות מולדת לכבוד, אלא את החירות לזכות בכבוד, בהתאם למעשיו ולהתנהגותו, וודאי שהוא יכול לאבד את הכבוד האנושי הבסיסי (dignity) אם הוא מאבד צלם אנוש. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |