בתשובה לאריק, 20/04/15 18:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נראה לי שתדייק יותר אם תאמר "העלויות מחושבות על ידי הכלכלנים ששכר מי שמעונין לקדם את הפרויקט ושיודע מה צריכות להיות התוצאות של בדיקת ההתכנות". זה מסביר במדה רבה את הפערים שאתה מדבר עליהם בין ההערכות לבין העלויות בפועל - ולדעתי האומדן שלך נמוך בהרבה מהנכון וצריך לנוע בין 100-300% בפרויקטים גדולים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבאתי דוגמאות. עקבתי בזמן אמת אחרי התפתחות העלויות של אצטדיון סמי עופר והתוצאה הסופית עלתה בערך בארבעים אחוז על ההערכה המקורית. החלמאות של הטיפול בקו הרכבת לירושלים לא ידעה גבול ושם אולי עברו את ה 100% גידול, אבל עדיין לא ריבעו את ההערכה המקורית. יש לך דוגמה לפרויקט שריבע את עלותו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעולם יש הרבה דוגמאות גם להרבה יותר מכך - כמה ידועות הן בניין האופרה של סידני, הפרלמנט הסקוטי, והאיצטדיון האולימפי במונטריאול. בארץ קשה להשיג נתונים - אלה שאמורים לספק אותם נוטים להסתיר אותם, או לחילופין מעבירים נתונים שקשה להבין מה כלול ולא כלול בהם ואיך התבצע החישוב (לדוגמה: אם משנים את רמת הנסועה שמתחתיה זכיין מקבל פיצוי זה לא כרוך בהוצאה מיידית מהתקציב, אבל בהחלט מגדיל את העלות הכוללת של הפרויקט למדינה). מי שבכל זאת מצא קצת נתונים הוא עמית בלוגובסקי בעבודת התזה שלו. על הרכבת הקלה בירושלים הוא כותב: "עלות הפרויקט, שבזמן קבלת ההחלטה על הקמתו הוערכה ב-1.1 מיליארד ש"ח, האמירה גם היא במהירות. בשנת 2002 היא הוערכה כבר ב-2.4 מיליארד ובסופו של דבר בכ-3.8 מיליארדי שקלים. חלקה של המדינה עלה מהערכה ראשונית של כ-500 מיליון שקלים לכ-1.2 מיליארד והסתכמה בכ-1.6 מיליארד שקלים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הקישור. אני רואה שם 1. שהטיית הזמן גדולה מהטיית התקציב. 2. שהן אינן קשורות זו בזו. 3. שממוצע החריגה בתקציב של פרויקטים מסורתיים הוא 53% 4. שממוצע החריגה בתקציב של פרויקטים בשיתוף פעולה פרטי-ציבורי (PPP) הוא 31% 5. שמקרה הרכבת הקלה הוא חריג ונבע (עמוד 47) מחד מחוסר ההצלחה של היזם לעמוד במחויבויותיו, ומאידך מהצלחה של היזם להעביר באמצעות מו"מ חוזרים את נטל הסיכונים ממנו אל המדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתאר נכון את הממצאים שלו. עם זה, הוא עצמו מתיחס שם לעובדה שהוא מבסס את הניתוח שלו על מספר קטן של מקרים - המספר הקטן וסטיית-התקן הגבוהה גורמים לכך שהממוצעים יהיו כמעט חסרי-משמעות. לפני שש שנים פרסם בנק ישראל התיחסות לנושא בדו"ח השנתי שלו - התיחסות שבוססה על מספר גדול בהרבה של פרויקטים (196), ושם הוא מצא בין היתר שבפרויקטים הגדולים החריגה גבוהה יותר מאשר בקטנים (המגזר הפרטי שותף בד"כ בפרויקטים הגדולים ולא בקטנים). אני מוכן להמר שהקשר הוא כזה שככל שהפרויקט גדול יותר, כך גדולה יותר גם החריגה. אם יש לך התפלגות כלשהי, תמיד אפשר לומר שהמקרה שנמצא בזנב של ההתפלגות הוא "חריג"; אבל האמת היא שקיומם של "חריגים" כאלה הוא הכרח סטטיסטי. אני גם סבור שהחריגות של הרכבת הקלה בירושלים קטנה בהרבה משאתה חושב. ראה מה קורה בפרויקט המקביל של הרכבת בגוש-דן. שיתוף המגזר הפרטי הצליח שם כל-כך שהמדינה נאלצה להלאים את הפרויקט, וגם כך הוא לא ממש מתקדם במרץ. אני מוכן להמר שחריגת התקציב הסופית שלו תהיה לא קטנה מזו של הפרויקט הירושלמי, וכבר נראה מובטח שחריגת הזמן תהיה אפילו גדולה יותר. אגב, חריגת זמן שקולה לתוספת נכבדה לחריגה התקציבית. כמו הרכבת המהירה לירושלים, גם זו דוגמה לכך שככל שהפרויקט גדול ומורכב יותר כך ההסתברות לחריגות-ענק גדלה במהירות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההנחה שלכם שמדובר בחוסר יעילות או בחלמאות היא תמימה בעיני. מישהו מתישב על כספי הציבור כמו עלוקה ופוליטיקאים ש״מעודדים יזמות״ וממשיכים להזרים כספים לעלוקות הללו (בשיטת היד רוחצת יד) כי זה טוב ונוח לכולם. הפוליטיקאי יכול ״לקדם פרויקט״ במשך שנים בלי לחשוב או לעשות הרבה והיזם יכול להתמזמז ולשלם משכורות מברז שאין שום איום שיסגר. לא חלמאות. שחיתות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |