בתשובה לאריק, 27/04/15 18:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתם שוב ושוב נותנים דוגמאות לאמנים שעשו דברים מקוריים. לא על זה אני מדבר. גם אם היו בישראל אנשים שיצרו לחנים שאי אפשר להכניס לשום תבנית מוכרת, זה מעיד על מקוריותם כאמנים. זה לא מעיד על ז'אנר ישראלי. הדג נחש למשל היא להקת היפ הופ ולא יעזור שום דבר, זה לא סגנון ישראלי. ההיפ הופ שלהם אמנם בהחלט לוקאלי, אבל היפ הופ זה הרוקנרול החדש - הוא עובר לוקליזציה בכל מקום בעולם. אם אתם טוענים שיש סגנון מובחן דברו איתי על הסגנון, לא על אמנים. מה מאפייני הסגנון? מה מייחד אותו? מהלכים הרמוניים ספיציפיים? אופן הפקת קול מיוחד? מקצב? ושוב - לא משהו אנקדוטלי. שני אמנים זה לא סגנון. אני מתכוון לתופעה נרחבת. נו, כמו ג'אז. פסנתרן ג'אז יכול להתיישב ליד פסנתר ולנגן, אחרי 5 שניות כמעט כל אדם שיאזין יגיד "הוא מנגן ג'אז". שפה מוסיקלית ייחודית, מובהקת. על זה אני מדבר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 654310 אני חושב שמה שמייחד את הסגנון הזה מוזיקלית הוא שהלחן משרת את האובדן שבמלים. הכאב שבמילים הוא לא אישי כמו ברוק אלא קיבוצי כמו בבלוז הישן. זה הילד של השכן של כולנו שלא חזר מהמלחמה, והבן דוד, והוא נשאר בן עשרים, וזה הוא הלך ולא אני, למרות שאנחנו שנינו מאותו הכפר. הקצב הוא לרוב קצב של הלוויה (הצעדים של נושאי הארון), איטי מקצב פעימות לב. אם ניקח את "שנינו מאותו הכפר" ו"אחי הצעיר יהודה" ו"מי שחלם" שלושתם מתחילים את הבית ומסיימים את הפזמון כמו מארש אבל, אבל באמצע המלודיה נוסקת ומסתלסלת. ב"הרעות" האיזכור למארש האבל הוא בתחילת הפזמון. אני חושב שאחרי עשר שניות שאתה שומע שיר כזה אתה יודע שזה שיר של יום הזכרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לך טעות רצינית שם - הבלוז הישן הוא הכל חוץ מקיבוצי. זו מוסיקה שאין בה ''אנחנו'' כלל, אלא רק ''אני'' (התעוררתי הבוקר וחיפשתי את הנעליים שלי, אין לי אף אחד בעולם שידאג לי וכו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שהעצב בבלוז הוא העצב של העולם. אני עצוב וכל העולם עצוב. גם ''היה לי נער מאוהב'' הוא כאילו אישי, אבל בעצם פניהם של כל הנערים נותרו שונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא לא. כולם לומדים לא להזכיר את אלה שאינם, כולם לומדים לחזור להרגלים הישנים - אבל פניך, נערי, נותרו שונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קורא את השיר הזה אחרת. אני רואה פה מה שקוראים היום "הפרעת דחק פוסט טראומטית [ויקיפדיה]" או בעברית "הלם קרב". בשיר אולי לא ידעו לקרוא לו בשם אבל נותנים בו סימנים "הילוכו כבד וחתומות פניו". החיבור לכך שזו תופעה קיבוצית ולא אישית ושהשיר הוא שיר של "כולם" הוא בבית שכולו בלשון רבים גילחנו הזקן קיפלנו המדים שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים העניינים שבים אט, אט למסלולם לומדים לא להזכיר את אלה שאינם. לומדים לחזור להרגלים הישנים. אבל פניך, נערי, נותרו שונים. השתיקה סביב ספלי הקפה מלמדת על הדברים שאי אפשר לדבר עליהם. הצורך ללמוד לחזור להרגלים הישנים מראה את הקושי לעשות את זה. אחרת פשוט נופלים לתוך ההרגלים הישנים בלי בעיה. ולמרות הזמן והמאמץ בניסיון לחזור לשגרה "פניך, נערי, נותרו שונים" השורה האחרונה בבית מחזירה מן הקיבוצי אל האישי לקראת הפזמון ככל שאני קורא את השיר אני מוצא בו עוד: בעצם ישנה בשיר תבנית שכל הבתים הם ציבוריים לעומת הפזמון האישי, והשורה החוזרת שחותמת כל בית היא זו שמעבירה כל פעם מהחוויה הציבורית של אחרי מלחמה לחוויה האישית. בעימות הזה נוצר הנושא של השיר והוא לדעתי הדיסוננס בין ההקלה של סיום המלחמה והחזל"ש ברמה הציבורית לבין חוסר היכולת להתנתק ממוראות המלחמה ולחזל"ש ברמה האישית. הצלקות הציבורית מעלות ארוכה: "שלוחות הדשא מטפסות ומעלות ירוק טרי על צלקות התעלות." אבל הצלקות האישיות משאירות חותם ולוקחות ממנו את תום הנעורים לעד: "הייתי נער, נערה, הייתי נער" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חידשת לי. משום מה, תמיד כשהאזנתי לשיר חשבתי שהם שתו וויסקי וקפה עם ידידים. מעכשיו, במקום קיסמי אוזניים אני עובד עם מקדחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אל תהיה קשה עם עצמך. בצעירותי בכלל חשבתי שהיא שרה ''אחינו הקרב'' (ר' בצירה) במקום ''אך הילוכו כבד'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אותו אחד שלפעמים פותח דלת ומקבל מכה, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף. עד כדי כך היה נטוע בי השיבוש שבעקבות התגובה שלך הלכתי לבדוק בשירונט, אוי לבושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני הייתי שם, כמו רבים. אבל אני בוודאי היחיד ביקום (דובר העברית) ששמע "וריח מלונים, עם דֶה וקורנית". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנה החבורה של משה וילנסקי, נחום נרדי ומרכי זעירא (ואולי גם דוד זהבי, חנינא קרצ'בסקי, דניאל סמבורסקי ואחרים). כולם ניסו למזג סגנון אירופי וסגנון מזרחי, ובכך לייצר מוזיקה מזרחית. בולט השימוש הנרחב במודוסים ובעיטורים מלודים המדמים סילסולים, ולא סתם התחברו היטב עם זמרות תימניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכך לייצר מוזיקה *ישראלית*. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר היחיד שקופץ לי לראש של חנינא קרצ'בסקי, זה "בשדמות בית לחם". לא ברור לי איזה גוון מזרחי יש בשיר הזה. ועם דוד זהבי אני נזכר ב"שיעור מולדת" או "ירדה השבת". מזרחי? לא ברור לי. בשונה מוילנסקי שיצר שירים מזרחיים בעליל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדוד זהבי נגיעות מזרחיות בלא מעט שירים: "ירדה השבת", "ניגונים", "החליל", "אורחה במדבר" (ימין ושמאל רק חול וחול). קרצ'בסקי הלחין כמובן את "אגדה" (על שפת ים כנרת). לא מאד מזרחי, אבל עם ניחוח מקומי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שאתה מתכוון לניגונים של נחמה הנדל, וצר לי על כך שספירת העומר עכשיו ואני לא יכול להאזין שוב לשיר, כי רק הפזמון שלו מתנגן אצלי בראש כרגע. ואם זה נקרא מזרחי, אז גם "שכב בני, שכב במנוחה1" הוא שיר בניחוח מזרחי, למרות שאם אינני טועה, הניגון בא ממזרח אירופה. אני מוצא דמיון רב בסגנון בין שני הלחנים, עם העליות והמורדות שלהם, ואף על פי כן לא כל עליה וירידה או סלסול2 מהווים מוזיקה מזרחית. החליל ואורחה במדבר הם שירים שנכתבו במיוחד ובמכוון בניחוח מזרחי, כחלק מזרם של שירים בניחוח מזרחי שנכתבו על ידי יוצרים עבריים, כדי להתחבר לאווירת המדבר והפלאחים שהיתה פה בעליות הראשונות. מי שיחפש ימצא את הנגיעות המזרחיות ב"ירדה השבת", אבל זה לא ברור מאליו. אולי אני לא ממש מבין בזה, ואולי זה עניין של הסתכלות. _______________ 1 בעיקר כשאסתר עופרים שרה "שכב במנוחה" עם ח' מזרחית מודגשת. 2 מתייחס לסלסול בתחילת הפזמון של "ניגונים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרת את מילת המפתח - ''ניסו''. אתם צודקים שאפשר להתייחס למה שמכונה ''שירי ארץ ישראל הישנה'' כסגנון ייחודי. העניין הוא שזה מלאכותי. זו לא מוסיקה שצמחה מהעם באופן ספונטני, אלא תוצאה של מאמץ ממסדי מרוכז לייצר תרבות ישראלית יש מאין. כך גוייסו מלחינים לדגל להלחין יצירות קלאסיות ישראליות, וכך גם לגבי השירונים שהממסד הציוני הפיץ כדי ליצור קאנוניזציה של שירים ישראלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה משנה איך זה קרה - לצורך הענין, אם הם לא רק ניסו אלא גם הצליחו, וחלק מהשירים האלה אכן נכנס לקנון, קיבלת תרבות ישראלית ייחודית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חובבי מה שמכונה "שירי ארץ ישראל הישנה" ישמחו ודאי להכיר את הרדיו הנוסלטלגי בתדר 96.3 FM (פה ושם משולב גם שיר לועזי מאותה תקופה). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |