בתשובה לדורון יערי, 05/07/00 16:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני רחוק מלהיות מסוגל להגן כראוי על העמדה הפמיניסטית שמסרבת לראות בהסכמה לזנות הסכמה קבילה (במובן הפילוסופי). כמה דברים הם בכל זאת ברורים יחסית: לא היית אומר למשל שמי שהוצמד אקדח לראשה ואולצה לקיים יחסי מין נתנה הסכמה קבילה למעשה. אפשר לטעון: הרי היא בחרה בין מותה לחילול גופה, ובחירתה הינה לגיטימית. אלא שישנם אילוצים שבעינינו שוללים את תקפות ההסכמה של האדם. יש גם אקדחים וירטואליים: מי שמסמם אדם כדי לכרות איתו חוזה למכירת הדירה שלו, לא יצליח בכך, מבחינה משפטית – החוזה לא יהיה אכיף. יש אקדחים עוד יותר וירטואליים: זקנה, פיגור שכלי, קטינות. (אמנם צריך להבחין בין אילוץ שמקורו בצד שכנגד, כלומר כפייה, ובין אילוץ שהצד שכנגד רק השתמש בו, כלומר ניצול מצוקה. המקרים האחרונים שציינתי הם ניצול מצוקה. ההבדלים אינם משמעותיים במבחן התוצאה, כל עוד המנצל יודע על המצוקה, אף אם לא גרם אותה.) זה בפירוש פותר את המקרים של תלות של אישה בסמים. אין זכות לאף אדם לנצל את התלות הזו לסיפוק צרכיו. לא מדובר רק בצרכים מיניים, אלא גם כלכליים, הרי ספקי הסמים/כסף לסמים לא עושים זאת לשם שמיים, אלא לסיפוק חשבון הבנק שלהם. אנחנו לא רואים את הבחירה של אדם בהיותו זקוק לסם כבחירה קבילה, כי סם הוא מהאקדחים החזקים מאוד. לשאלה הנקייה: פתאום קמה אישה בבוקר, מחליטה ש"בא לה" לעשות כסף, והיא הולכת ומציעה את עצמה לכל דורש. נראה לי שהסיטואציה הזו היא יותר פנטזיה (גברית?) מאשר מציאות. כלומר, נשים נדחפות לזנות בדרך כלל מתוך מצוקה קשה. באנלוגיה, התפיסה הזאת של "זנות לתיאבון" מקבילה לתפיסה הגברית לפיה הנאנסת "רצתה את זה". המדובר הוא ב"מכירה" של דבר מאוד עמוק ואינטימי, וקשה לראות כיצד דבר כזה קורה מרצון אמיתי. מובן, שזהו דבר שלגברים קשה להתחבר אליו; זה אפילו נראה כמו פנטזיה. גברים נוהגים לומר, למשל, שלו נשים היו מטרידות אותם מינית הדבר היה מחמיא להם מאוד. יש סיבה שגברים אינם מבינים את המצוקה הנשית. הסיטואציה, הרי, איננה סימטרית: החברה שלנו בנויה על תובנות עמוקות של ניצול, על דפוסים שולטים שלפיהם נשים הן כלי עבור גברים. הדבר הזה משתקף, למשל, בפרסומת, המשתמשת בגוף של נשים כמוצר בפני עצמו (החפצה, או אובייקטיביזציה). הכאת נשים, הטרדות מיניות, מילת נשים, אונס ועוד הם תופעות בוטות של נסיון הקבוצה לעקר ולהכשיל את המיעוט הנשי. הפמיניסטיות יגידו שלא מדובר בתופעה מבודדת, אלא באווירה השולטת בחברה, מכווינה התנהגויות ובכך מחזקת את עצמה. זה אקדח מסוג אחר, משום שקורבן התקיפה מפנים את היחס כלפיו ורואה בו יחס ראוי. נשים המבקשות לעסוק בזנות בוחרות, לפי התפיסה הזאת, לקבל על עצמן את מערכת הערכים המוכתבת על ידי הגברים, שיסודה בדפוסי כוח של גברים כלפי נשים. באנלוגיה, זהו העבד שמאמין שכך הם סדרי העולם, או האישה שמאמינה שאין לתת לנשים זכות הצבעה. הפמיניזם (בחלק מזרמיו) מבקש לראות בכך שלילה לא-לגיטימית של הרצון החופשי, לא הסכמה היוצרת מציאות לגיטימית, אלא תוצאה של "כיפוף ידיים" תודעתי; ההוויה אכן קובעת את התודעה, ולאווירה של ניצול יש השפעה מידבקת. לחברה יש זכות לחלק מחדש את יחסי הכוחות, ולתקן את ההבניות האלה; זאת למשל באמצעות המשפט הפלילי, או באמצעות חינוך. יותר מכך, הזכות של נשים לשוויון מחייבת את המדינה לעשות זאת: לאישה יש זכות שלא לחיות בחברה בהן יחסי הכוחות החברתיים ישפיעו עליה למכור את גופה, אף אם היא מדמה שהיא עושה זאת מרצונה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד הערה: הדיון הארוך והמייגע-קצת במה שקראתי לו "המקרה הנקי", כלומר זנות לצורך הנאה, לא צריך לטשטש את העובדה שבשטח, התופעה הזו היא זניחה שבזניחות. גם ההסבר כאילו בעיית הזנות נעוצה באי-הסדרה חוקית, התשובה היא שהסדרה חוקית משמעה משטור בחוק של ניצול נשים. תודעת הניצול חזקה דיה בשביל שתוכל לקנות את גופן של נשים ולעשות בו כחפץ בידך, תוך מחיקת האדם שעומד מאחוריו, מבלי להרגיש שאתה עושה זאת. בקרוב, דיון לפי חוק הגנת הצרכן האם סימון המחיר על האישה צריך להיות על גופה או שמספיק על המדף. מי שחושב שאין לזה קשר לאונס ולאלימות כלפי נשים – טועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טוען שאן לאף אחד זכות לנצל את הצורך של אישה בסמים כדי להשפיע עליה לקיים עמו יחסי מין תמורת תשלום. ואני ממשיך בגישה דומה וטוען שלאף אחד אין זכות לנצל את חרב המשכנתא שמתנופפת מעל ראשי ולהכריח אותי לעבוד. זנות היא עבודה. אישה מוותרת על צניעותה מספקת שירות מבוקש ומקבלת בתמורה הרבה מאוד כסף. אני מוותר על הזמן שלי, מספק שירות למעסיק שלי ומקבל כסף בתמורה. אם נרקומנית מעדיפה לעבוד 3 שעות ביות כדי לממן את הסמים ולהשאיר עודף לשכר דירה אוכל ובגדים במקום לעמוד ברמזור 14 שעות כדי לממן בקושי את הסמים בלבד, זו בחירה שלה. במצב כזה גם אני אולי הייתי מעדיף את הבחירה הזו. הבעיות הם במקרים של כפיה אמיתית, סחר בנשים גרימת התמכרות לסמים במטרה להביא נשים לזנות ותופעות מהסוג הזה. תופעות אילו ייעלמו אם הזנות תמוסד. גורם עסקי שפותח בית בושת ונתון לפיקוח לא יוכל לעשות פעולות כאילו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניצול של אישה המכורה לסמים איננו שונה מהחתמה של גבר קשיש הלוקה בשטיון על צוואה שבה הוא מוריש את רכושו לחתול של המחתים. שתיהן הן בחירות, במובן הפורמליסטי של המילה, הקשיש בחר לחתום, הקשיש בחר לא לקרוא, הקשיש בחר לא להבין (לו רצה להבין, היה יכול ללכת למישהו שיסביר לו וכו), אבל אני בטוח שתסכים איתי שאת הצוואה שלו אסור לקיים. יש בחירות (פורמליות) שאינן בחירה אמיתית. לבחירה שאיננה אמיתית אין משמעות: היא צריכה להיות כאין וכאפס, והיא אכן כך בעיני המוסר המקובל, ובעיני המשפט הנוהג. אין הבדל (איכותי) בעניין זה בין הטעיה, תרמית, עושק (ניצול מצוקה פיזית או שכלית) ובין כפייה של ממש. כל ההבדל הוא מי מחזיק את האקדח, אבל תמיד יש לך נבל שמנצל את מי שהאקדח הוצמד לרקתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש יודע מה זה שטיון. אם מדובר בסוג של סניליות אז המעמד החוקי של חתימה כזו הוא דומה לחתימה של קטין, כלומר אין לה תוקף חוקי. אם האדם שחתם על הצוואה היה שפוי ושולט במחשבותיו, ואם לא איימו עליו בשום דרך, החתימה צריכה להיות קבילה לחלוטין. אני טוען בתוקף שהבחירה שלי לעבוד אינה בחירה אמיתית אלא אילוץ של המציאות לו הייתי יכול להרשות לעצמי להפסיק לעבוד, הייתי עושה זאת כבר מחר בבוקר. מעבר לזה, כשאני הולך לשוק אני מנצל את מצוקת המוכר שחייב למכור את הסחורה ומכריח אותו להוריד את המחיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שטיון, כמו פיגור, כמו הפרעות אחרות שפוגעות ביכולת החשיבה, נחשבים חוקית ומוסרית כפוגמים ביכולת לתת הסכמה קבילה, אפילו אם כלפי חוץ נראית הסכמה אמיתית (חתימה על צוואה). לגבי האילוץ לעבוד, זה טיעון שאפשר באמת ללכת איתו רחוק, אבל אין צורך: אני בהחלט חושב שיש כאן אבחנה מוסרית, כלומר החלטה ערכית שלנו, שאילוץ כלכלי לעבוד איננו פוגם בהסכמה, ואילו אילוץ סמים לזנות כן פוגם בה. זו החלטה ערכית טהורה, שלדעתי קל מאוד להצדיק אותה אינטואיטיבית, אבל ניתן גם להצביע על הקווים המנחים שמכוונים אליה: למשל, סמים גוררים שלילת יכולת אמיתית לגבש רצון, פגיעה משמעותית ביכולת החשיבה הפנימית; מותר לנו גם לרצות למנוע מכירה של זכויות אדם שאנחנו רוצים לראות אותן כאינהרנטיות לכבודו של אדם כאדם; וקבלת כסף עבור אי-עובדה פוגעת בזכויותיו של אנשים אחרים, בעוד ששלילת הזנות פוגעת רק במנצליה. לשיקולים עקרוניים אלה, ניתן להוסיף את השיקול הפרקטי – "זנות לתיאבון" היא תופעה זניחה לחלוטין, ומותר לנו לקבוע כללים שאוסרים זנות באופן כללי גם אם הכלל לא מכסה את מקרי הקיצון (וזאת במקביל לדעה שהבעתי מדוע גם אותה "זנות לתיאבון", אם קיימת, היא פסולה). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |