בתשובה לצפריר כהן, 15/07/15 19:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ההתעסקות הרבה בסעיפי ההסכם, מסתירה העובדה שישנו כבר הסכם, והוא האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני. השאלה הנוגעת לעוד חמש ולעוד עשר שנים, היא מה והאם יהיה הרצון הפוליטי של ארה''ב ושל המעצמות. כי אם הרצון יהיה להעלים עין, וכנראה שכזה הוא יהיה, זה מה שיקרה. מבחינה זו טוב הדבר שישראל אינה חתומה על ההסכם, לו גם יישמר בקפידה. מגמת הדברים אשר מורה שפניהן של המעצמות לשיפור היחסים עם איראן, מעידה שהיחס כלפי איראן הלך הלאה מן העיסוק בשאלת הגרעין, והוא מתעתד להעמיד אותה כשותפה. לבחינת הגרעין המשמעות היא שהמעבר האמריקאי הולך צעד נוסף מן ההכלה. עצם היחס לגרעין האיראני צפוי אפוא במשך הזמן להיות שונה, וכך גם המערך הפוליטי. לדעתי העניין בעל המשמעות האמיתית אמור להיות נוגע לפרוטוקולים החשאיים הנלווים להסכם, אשר קיימים ללא ספק. והדבר נובע מן ההיגיון של האסטרטגיה האמריקאית. כי עם הכוונה היא לשלב את איראן ב''משפחת העמים'', אזי האינטרסים של המעצמות מוכרחים להיות רחבים יותר משאלת הגרעין. אני לא מעלה על הדעת שהמערב עשה כל זה למען הסכם גרעין בלבד. דעת הקהל העולמית אמנם ממוקדת בעניין הגרעיני וזה ביחס לאיור הפצצה של נתניהו, אך המיקוד של הנימוקים מן הנאום המאוחר שנשא בקונגרס היה שונה והתייחס לנושאים רחבים יותר. ''להתנהגותה של איראן'' לפרוקסי שלה לאיומים שהיא מאיימת על הישראלים. נתניהו ביקש אז להתנות ההסכם בשינוי ההתנהגות של איראן, וחזר על הדרישה הזו גם אתמול בנוכחות שר החוץ הבריטי. שני שלבים בקריאות איראן איראן. האחד שלב גיבוש הסנקציות- עם ארה''ב, והאחר שלב המאבק בקונגרס כנגד מימשל אובמה. השלב הראשון נראה היה שהצליח, נשאלת השאלה מה ביקש השלב השני להשיג. האם הוא ביקש להפעיל לחץ על הנשיא, האם הוא ביקש לסכל ההגעה לעיסקה כליל, האם נלוו ללחץ הזה דרישות קונקרטיות, האם ישנו ''פרוטוקול ישראלי''. ואם איננו, האם ניתן ליזום אותו לקראת המאבק הנוכחי בקונגרס, והאם זה בכלל רצוי. מה רצה נתניהו להשיג והאם זה הושג, שמא ניתן היה להשיג הדבר בדרך אחרת. כי אם לא הושג דבר מעבר לתיקון של איזה סעיף, אז אולי היה זה פול גז בניוטרל. משבר שניזום לשווא. האם כל שביקש המשבר הוא לערער האמון של הציבור האמריקאי באובמה ולהפעיל לחץ על המפלגה הדמוקרטית דווקא לקראת הבחירות שיבואו. האם זה עוד יושג. אלה השאלות אשר לפיהן תיבחן מדיניות נתניהו במשבר איראן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
התחזקותה של איראן לא תכחיד את דאעש אלא תדחוף אותו לעברנו. בעוד אנו היינו רוצים לדחוף אותו לעברה. שאיפתנו אינה לפתור לאיראן את הבעיות, אלא לקיים אותן, אפילו תהיה התוצאה - התפצלותו של הענק הזה. הסכם או מלחמה אומר אובמה, האם המלחמה אינה מתחוללת כבר? האם איראן הדחוקה משנים של בידוד בינ"ל מסוכנת יותר לעת מלחמה, מאיראן המאוששת? האם עדיפות יש לחסימת הרוסים בקרים אלא פני חסימת איראן ולמה? דעתי ההדיוטה היא שמשבר הסכם הגרעין צריך להפוך כרוני, מתוך מגמה לשפר עמדות בשנים הקרובות. דבר זה טוב גם לשאיפות המערב להשיג דריסת רגל במדינת האייאתולות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בביקורו בישראל אמר שר החוץ הבריטי: "ישראל מבקשת עימות תמידי. האינטרס הבריטי שונה מן האינטרס הישראלי". בשני משפטים אלה מסר השר הבריטי את הסיפור כולו. בדעת הקהל הישראלית הייתה ציפייה והייתה תקווה שהסכם הגרעין יסוכל, ולכן נתקבלה הבשורה בדבר השגת ההסכם כמהלומה. לציפייה זו לא היה על מה להסתמך, ויסודה כנראה במנגנון הכחשה. מנגנון הגנה זה הוא גם אשר מוביל חיפוש אחר סיבות פרוזאיות להשגת ההסכם. לו רק היה נתניהו פחות אנטיגוניסט, לו רק היה אובמה פחות מוסלמי, לו רק הייתה ישראל מבצעת מהלך מדיני. כל אלה נועדו להגן מפני מחשבה בלתי נסבלת שארה"ב והמערב לא באמת מעניקים ערבויות לישראל, שלנשיא האמריקאי לא באמת איכפת מישראל. ולא בגלל שהוא רע. אבל בגלל שזה פשוט לא עובד כך. הקריאות "לחקור" אינן בלתי לגיטימיות. תמיד וללא הרף צריכה להתנהל חקירה ביחס לקונספציות שלאורן פועלים המנהיגים ולאורן פועלת המדיניות הישראלית. יכול להיות שחקירה כזו תגיע למסקנה שאפשר היה לשפר את תוצאת ההסכם, לולא נאם נתניהו בקונגרס. יכול להיות שבביקורת ממין זו תימצא גם אמת, אבל אמת כזו אינה יכולה להיות יותר מחצי האמת. כל מיני אנשים פוליטיים, ובראשם יאיר לפיד, מבקשים לנצל את המרירות של הציבור ולתעל אותה כנגד נתניהו. משמע להעמיד את העניין כולו על אשמה של אדם יחיד. זו אינה ביקורת אופוזיציונית, זהו מעשה מכוער, אבל זה לא העניין. כי הטלת אשמה כזו מסתירה מעיני הציבור ומעיני עצמה את השינוי לאמיתו שמבצע הממשל האמריקני. הדואגים לסעיף מן הסעיפים, תנוח דעתם. כך או אחרת ההסכם לא יישמר. החושבים כי בהסכם הגרעיני הגיעה ארה"ב אל קצה גבול הגמישות שלה, וכי מעבר לזה - קשיחות, טועים. הסכם הגרעין הוא התשלום הראשון שמעבירה וושינגטון לטהראן. שם היא יושבת בסביבות מרכז אסיה, בדיוק היכן שצריכים אותה האמריקאים, הבריטים, הסינים, כל אחד עבור הפיבוט שלו. אם יש אלמנט של יחסי מזרח ומערב, הרי זהו האות המבשר את התחרות על לבה. ישראל אינה המדינה ה -51 בדגל של ארה"ב. ואלמלא התמיכה העממית של הציבור האמריקאי בישראל, היו נציגי המעצמה הזו מדברים אליה אחרת. לא אתנצל, אומר אובמה מתוך רמיזה לביקורת הישראלית, על שעשיתי את מה שטוב עבור ארצי. בתוך כך נודעת משמעות רבה לשאלה מי יישב בבית הלבן ב 2017. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לנגד עיניי, עומדות פניו של שבתאי שביט באומרו מתוך סרטון התעמולה של הקצינים לקראת הבחירות - "דאעש- שמאעש". נושא התעמולה היה להזכיר, להכשיר את המשך יישום אוסלו, כלומר ללכת על תכנית פינוי מאסיבית של יישובים ולהקים מדינה פלסטינית, כדי למנוע בעור שיניים את מה שבעיניהם הוא הפיכה למדינה דו לאומית. אכן, אוסלו, נושא שתי המדינות, המדינה הדו לאומית, מילא את תודעת השמאל ואת עמדתו באופן שלם. זאת וגם. אם למישהו הייתה התייחסות לאירועים אקטואליים שמחוץ לדוקטרינת אוסלו, היא הייתה כפופה ובאה לשרת את אוסלו. כך למשל ביקש השמאל לעשות את צוק איתן פיגום, כדי לחזור אל הנקודה של אוסלו לפני ההשתלטות של חמאס על הרצועה ולהעמיד עליו "שלום אזורי, "ועידה אזורית", מזרח תיכון חדש. מן ההסדרים הקטנים של רצועת עזה שלאחר מבצע צוק איתן, ביקש המגלומניאק שלח, שאפילו את ניסיון הפוטש שלו אשר רקם עם ציפי לבני ועם אביגדור ליברמן, לא הצליח לתכן כהלכה, מן ההסדרים הקטנים של צוק איתן ביקש המגלומניאק שלח, להוציא ספירלה לשינוי פני המזרח התיכון. עמדה זו, שהייתה גם עמדתם של אנשי ביטחון כאלה ואחרים, כמו למשל עמוס ידלין, יובל דיסקין ורבים אחרים, עתידה הייתה להציב בזמן הנוכחי את ישראל עמוק בהכנות וביישום של תכניות פינוי, מבקעת הירדן, מיהודה ושומרון, מירושלים, מה שלדעתם היה מסייע להיאבק בbds. על האקרנים הופיע ידלין ואמר- "הדבר יחזק את העמדה המוסרית שלנו". העמדה המוסרית. לפיד כמו גם אישים ממפלגת העבודה טענו אז כי ההתייחסות לאיראן נועדה להסיח את דעת הקהל "מהבעיות האמיתיות". עופר שלח ביטא את זה בריאיון העיתונאי שמסר לאחר הבחירות: "האובססיביות של נתניהו עם איראן" היא שמונעת את הבאת אבו מאזן לרצועת עזה ותקע ביקורתו במסמרים - שהדבר היה מביא לפירוז עזה. אותה חבורה של עופר שלח, ציפי לבני, יאיר לפיד, בוז'י הרצוג, אף הלכה הרחק מזה, והאשימה את נתניהו שבגללו עזה איננה מפורזת. אותו דפוס עצמו חוזר כעת בקיטרוגי החבורה הזו, בצירוף הילוצינציות שנועדו לכבוש את לב הציבור או להבטיח לו הבטחות גדולות. אני לא יודע מאיפה להתחיל. איכשהו תמיד ידעתי בליבי שמפלגתו של לפיד, ויאיר לפיד עצמו, הן חדשות רעות. שממנו תצא הרעה. פליאה בעיניי איך העניק הציבור לחבורה זו כל כך הרבה מנדטים, וכנראה כל זה משום שהציבור מכיר את הפרצופים מן הטלוויזיה. אני עדיין מקווה שהמרכז הפוליטי של הציבור הישראלי, יוציא מתוכו מפלגה רצינית יותר, פחות יומרנית, עם פחות לוקשים ויותר תוכן. דאעש שמאעש. ישראל מצויה "בסדר החדש של המזרח התיכון" ובלעדי המהלכים הלא שפויים שמציע השמאל להוביל. לא בכל יום מדברות ישראל ומדינות ערב בקול אחד, ומי שצריך להבין- מבין. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |