בתשובה לeasy, 26/08/15 21:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לאסיר (נשים כרגע בצד עצירים מנהליים) יש אוטונומיה מלאה על גופו? מעבר לכך, יש לי הרגשה מאוד לא נוחה עם האפשרות לתת לאדם (שאינו חולה סופני) למות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שכן, אבל אם לא, אז לדעתי צריכה להיות לו. לאסיר יש (צריכה להיות) זכות על גופו ולמיטב ידיעתי לא ניתן לחייב אסיר לקבל טיפול רפואי נגד רצונו (למשל חיסונים או תרופות). עד כמה שאני זוכר, לא ניתן אפילו לחייב אסיר לבצע בדיקת דם (למשל בשל חשד לשימוש בסמים) או לעבור צילום רנטגן (למשל במקרה של חשד להברחת סמים), אבל יכול להיות שאין לי מושג על מה אני מדבר. מה שמותר (וצריך להיות מותר), זה לבצע חיפוש גופני (כולל במקומות מוצנעים) ונראה לי שיש הבדל בין הדברים. גם אני לא חש בנוח לתת לאדם למות, אפילו אם הוא בחר בכך בדעה צלולה. אני חש עוד פחות בנוח להכריח אותו לחיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק מה שחשבתי. למשל, כשיש עצירים שיש סכנה שיתאבדו - ראה מקרה דודו טופז - רשאי שירות בתי הסוהר לנקוט באמצעים מרחיקי לכת כדי למנוע מהם להשיג את מבוקשם1. הווה אומר - יש לממסד האחראי על העצירים זכות (וכנראה חובה) למנוע מהם להתאבד. במה שונה מניעת התאבדות ע"י שביתת רעב ממניעת התאבדות אחרת2? האם זה לא שקול למחלקת מכבי-אש שפורשת מזרן מתחת לקופץ מבנין גבוה, ו'כופה' עליו להישאר בחיים? 1 וכשלונו במקרה טופז ואחרים לא רלוונטי לעקרון כאן. 2 אם כבר יש שוני, הוא לא שוני ברמה האישית-הומנית אלא ברמה הפוליטית-מדינית. האקט של שביתת רעב, מטרתו העיקרית היא השפעה פוליטית חברתית/מדינית, והענין האישי פה הוא משני (עד כמה שניתן לומר זאת). יתירה מזאת, התוצאה של מוות של אסיר כזה היא במרחב הפוליטי מדיני, ויכולה להיות מרחיקת לכת מאד. זה דוקא מחזק את דעתי שמניעת ההתאבדות הזאת אף רצויה יותר וחשובה יותר ממניעת ההתאבדות של אדם שהחליט ברמה האישית שנמאס לו לחיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התאבדות שונה ממוות בעקבות שביתת רעב בכך שמי שמתאבד רוצה למות, ומי ששובת רעב מוכן למות כדי לקבל את מה שהוא רוצה (במקרים של העצורים המינהליים - להפסיק מעצר ללא שיש להם את היכולת להתגונן מפני אישום קונקרטי). כל הדיון כאילו מי שאחראי למנוע את המוות של שובת הרעב הוא הסגל הרפואי מתעלם מכך שיש דרך נוספת להפסיק שביתת רעב שלא כרוכה בהזנה בכפייה - להגיש כתב אישום נגד העציר המינהלי (או לשחרר אותו אם אין ראיות לכך שביצע עבירה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התאבדות כמעט תמיד *לא* נובעת מרצון אותנטי ואמיתי של האדם למות, אלא מהרצון להפסיק את הכאב (פיזי או נפשי) שהוא חש1. כך, סביר מאוד להניח שדודו טופז לא באמת רצה למות בדעה צלולה ובנפש חפצה, אלא שהוא מצא את עצמו במשבר נפשי קשה ביותר וזו היתה הדרך היחידה מבחינתו לשים לו סוף. מאחר שקיים סיכוי סביר שאדם שחש מצוקה גדולה יצליח להשתקם או שלכל הפחות כאבו יקהה עם הזמן, יש הצדקה מלאה לחברה למנוע מאותו אדם להתאבד בזמן הקושי הרגעי (הקשה ככל שיהיה באותו רגע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שחמט קטן עם עצמי: א: אני מאוד מסכים עם מה שכתבת בפסקה השנייה. ב: אבל, היפותטית גם אסיר מורשע יכול באותה מידה לפתוח בשביתת רעב בדרישה לשחרורו, וגם אז קיימת האפשרות ההיפותטית לשחרר אותו ולחסוך מהרופא את הדילמה. כדי להקשות עלינו רגשית, אפשר לחשוב על מצב שבו יש קונצנזוס שהוא הורשע לא בצדק. א: בין האסיר המורשע שלא בדצק לבין אנס הילדים על פי הודאתו ששובת רעב בדרישה לשחרור כדי שיוכל להמשיך לאנוס ילדים, יש בבירור סקאלה רציפה ומדרון חלקלק. במקרה של עציר מנהלי, אין חולק שנעשה לו עוול קשה, יש גבול חד, ואין מדרון. ב: אבל רבים אומרים שמעצר מנהלי הוא עוול שמוצדק בזכות תרומתו הקריטית לבטחון הכלל, מידתיות וכו' (מי שחולק על זה, שביתת הרעב מבחינתו היא נון-אישיו מוסרי, צריך לשחרר את העצירים גם אם הם שלווים ומרוצים למדי). ואם נשחרר ממעצר מנהלי את מי ששובת רעב, פתאום נהיה קל למדי להשתחרר ממעצר מנהלי. ואז אפשר לזרוק לפח את הכלי ההכרחי הזה, ו(אקס היפותסיס) להירצח בהמונינו. א: ניחא, אבל צריך לפחות להסכים שהכלי של שביתת רעב, כשהוא מופעל, הופך את המעצר המנהלי לעוול עוד יותר גדול ממה שהוא ממילא (ובנוסף לזה הופך את הרופאים לחלק מן המעוולים, בין אם יבחרו להזין או לא). בכך הוא מעלה עוד יותר את רף התועלת לשלום הציבור שאמורה להיות למעצר המנהלי, הגבוהה מאוד ממילא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם הפסקה השנייה שלך. את השאר ירדן כתב יפה ממני. ראיתי רק לציין שאת מפרידה את הדילמה העיקרית של הדיון לשתי דילמות: הזנת אסירים בכפייה ככלל, והמקרה הספציפי של עצירים מנהליים. אני התייחסתי לדילמה הכללית יותר. ובמקרה הכללי יותר, אם ניקח את ההגדרות שלך, נראה לי יותר מוסרי למנוע מוות של מי שמוכן למות בשביל מטרה נעלה או בזויה, מאשר למנוע מוות ממי שרוצה למות בכל מאודו. את יודעת, גם הפגנות אחרות מותר לרשויות להפסיק בכח בשלל צורות, חלקן עם יותר כח וחלקן עם פחות כח. ברגע ששביתת הרעב היא צורה של הפגנה, קשה לי להצדיק טיפול שונה בה מאשר בהפגנות אחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התאבדות שונה משביתת רעב במימד מהותי חשוב - התאבדות היא אקט חד פעמי קצר ולא תמיד ניתן לצפיה. שביתת רעב זה תהליך ארוך ומתמשך של התדדרות גופנית מרצון. השאלה מתי להזין, באיזו נקודה של השביתה, שונה לחלוטין משאלת מניעת אדם מהתאבדות. בנוסף, לענ''ד, כשמצבו של שובת רעב מתדדר עד כדי סכנה לחייו כבר אין משמעות להזנה משום שהפעולות הרפואיות שונות לחלוטין ממה שמצטייר ר''ל כתחיבת זונדה. הפרוצדורות הרפואיות הן שימור וייצוב מערכות הגוף שכנראה בכלל לא מסוגל לבצע פעולות עיכול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה אם הרעבה עצמית היא המתת חסד? ר' גם: Santhara [Wikipedia] |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |