בתשובה לתשע נשמות, 28/09/15 23:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לצה"ל אכן היו כשלונות רבים במלחמה ומנית את חלקם. אבל ככה זה בכל מלחמה וברוב הפעילויות האנושיות – הדרך אל ההצלחה רצופת כשלונות. כשכתבתי שהניצחון הישראלי היה מוחלט לא התכוונתי לכך שצה"ל התנהל במלחמה כמכונה משומנת, אלא שהשורה התחתונה בכל הפרמטרים החשובים היתה לזכותו. כמות האבדות היתה ביחס של אחד לתשע לטובת צה"ל. גם השטחים שנתפסו בתוך מצרים וסוריה היו נרחבים, וחשובים מאלו שנתפסו על-ידי מצרים. סוריה לא הצליחה להחזיק באף שטח בישראל ואילו הכוחות המצריים שהחזיקו רצועה צרה בגדה המזרחית עמדו בפני כניעה/השמדה. בירות המדינות התוקפות כן נמצאו תחת איום: דמשק הותקפה בתותחים ובמטוסים (החרבת המטכ"ל הסורי, הפצצת שדה התעופה אל-מאזה ועוד) וקהיר נותרה כמעט ללא כוחות הגנה, לאחר שאלו נשלחו לסיני. אין צורך לכבוש עיר כדי לשתקה ואף לרוקנה - ראה את מאות אלפי הפליטים מערי התעלה שהציפו את קהיר במלחמת ההתשה, מבלי שהיה צורך לכבוש את הערים הללו. בסופו של דבר מי שביקש הפסקת אש היה הצד שבירותיו אוימו וכוחותיו היו נצורים (גם אם בתוך בשטחים שהוא "כבש"). תמונת מצב קוטבית זו היא שאפשרה לישראל לדרוש ולקבל תנאים מפליגים מן המצרים – החל משחרור שבויים ומרגלים ישראלים, ועד כניעת סאדאת לנוסחה של "שטחים תמורת יחסים ישירים", מצב אליו ישראל חתרה זה מכבר. באשר לפרברי דמשק – אני מקבל את התיקון: מסתבר שכוחות צה"ל אכן לא הגיעו עדי פרברי דמשק. רציתי לסיים את סיפורי דמשק בכך שלפחות זכינו בבוסנובה ישראלית1, אלא שהשיר נכתב לאחר מלחמת ששת הימים, והתותחים הנזכרים בו לא הצליחו למנוע מראות מסוג זה, אבל כן למזערם. חוץ מזה, הוספתי כמה תמונות למאמר. ------------------------------- 1 ביצוע קצת יותר משובב אוזן |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אמור לי אתה: אם הצד הערבי היה זה שביקש הפסקת אש (אגב, הסורים המשיכו בלחימה עמוק לתוך החורף הקר של 1974) וישראל זכתה לתנאים מפליגים, כיצד קרה שבסופו של דבר גם המצרים וגם הסורים יצאו מהמלחמה עם שטחים נוספים וישראל יצאה עם פחות? זה נצחון די מוזר, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השמאל-בצלם-הקרן החדשה-הסודנים-בג"ץ-שולמית אלוני! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עליתם כאן על משהו. הסורים המשיכו בקרבות כדי לעורר אי־שקט במדינת ישראל. המטרה של אי־שקט זה הייתה להחיש את נפילת ממשלת גולדה. והצעד של הסורים אמנם עלה בהצלחה - הוקמה ממשלת רבין, שבה הייתה שותפה השרה שולמית אלוני. (כמובן שזו לא הייתה מטרתם הסופים של הסורים. ואמנם תוך ארבעה חודשים הוחלפה רצ במפד"ל. ממשלת רבין זו החלה במגעים עם מצריים. וכל זה בגלל הפעולות של הסורים לאחר המלחמה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האורקים המטומטמים יבואו עם תוכנית כזו? זה האנטישמים הבוגדים בשמאל חשבו שאם הם יביאו את שולמית אלוני לממשלה אז היא תעשה פה זכות השיבה ומדינת כל אזרחיה כדי להציף את המדינה בערבים (כי המטומטמים מהשמאל, כמה שהם "נאורים", לא מבינים שהערבים ישחטו אותם ראשונים). ג'ורג' סורוס-קרן פורד-קיסינג'ר-בילעין-במימון ממשלות זרות! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
sure sure- אבל נמרים אוכלים בשר. את הקש לועס מי שמורגל בעלאת גירה והצפיפות הנעימה של העדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם סיומה של מלחמת יום הכיפורים היתה הארמיה השלישית המצרית בסכנת חיסול מידי והשלטון המצרי בפני השפלה פומבית, מה שאילצו לקיים את הפסקת אש עליו חתם. בחזית הצפון, למרות האיום על דמשק ולמרות שצה"ל החזיר לעצמו את כל השטחים שאיבד במלחמה וכבש נוספים, לא הועמד השלטון הסורי בפני איום מיידי על הכבוד, כזה שהצלתו מחייבת הפסקה מיידית של האש. אולי אילו במקום להדוף את הפולשים בחזרה לסוריה, היה צה"ל נוצר אותם בתוך ישראל, כפי שקרה בדרום, היה נמצא השלטון הסורי במצב דומה לזה שבו נמצא סאדאת ב-24 באוקטובר. אלא שכל הכוחות הסוריים (למעט במוצב החרמון) סולקו כבר בשלבים הראשונים של המלחמה. חלופה לרעיון דבילי1 זה היתה הנחייה ממשלתית להגביר את האיום על השלטון הסורי. אך זו לא ניתנה, מה שאפשר לסורים לפתוח במלחמת התשה בת 7 חודשים. כדי לסיים את המלחמה הזו הסכימה ישראל להחזיר לסוריה את ה-400 קמ"ר שנכבשו בתוך סוריה במלחמת יום הכיפורים ועליהם הוסיפה 60 קמ"ר נוספים. בסיכומו של דבר, בסיום מלחמת יום הכיפורים היה הניצחון הצבאי בחזית הסורית חד משמעי עוד יותר מאשר בזה שבחזית המצרית – הפולש נהדף מכל השטחים שכבש ואף שילם על תוקפנותו בשטחיו שלו. לאחר סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים פתחו הסורים במלחמה נוספת, בה הם הפסידו בכל הקרבות (למיטב ידיעתי), ובפרט לא הצליחו לסלק את צה"ל מאף שטח שכבש. כדי לסיים מצב זה, הגיעו ההנהגות להסכם על נסיגת צה"ל מסוריה, פלוס מסירת שטח קטן (ולא מאיים) נוסף לסוריה. בתמורה זכתה ישראל בגבול השקט והבטוח ביותר שהיה לה מאז קומה למשך 40 שנה, אולי בזכות רצף התבוסות שספגו הסורים - אלו של מלחמת יום הכיפורים ואלו של שבעת החודשים שלאחר מכן. אני מסכים שניתן לחבר את מלחמת ההתשה במובלעת הסורית למלחמת יום הכיפורים, ואז לחסר שטחים ולטעון שישראל או צבאה לא ממש ניצחו, ואולי אף הפסידו בחזית הצפון. דעתי היא שבחינה מוקפדת של האירועים מצביעה על ניצחון צבאי חד משמעי, כזה שהניב פירות2 במשך שנים רבות, אולי אף יותר מאשר הניצחון בדרום. ---------------------------------------------------- 1 מדובר בחוכמה שבדיעבד, בחישובים מן הסוג שנוטה להתנפץ חיש מהר במציאות מורכבת ובכוחות שתקפו ישובים בהיותם בשטח ישראל. 2 במונחים של פיקוח נפש, שהוא השיקול המרכזי של ישראל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכולת אפילו לחזק ולומר - בטווח של כמה שנים קדימה, בגולן זכתה ישראל בגבול שקט לארבעים שנה, תמורת 60 קמ"ר, ואילו בסיני זכתה ישראל בשקט תמורת 40,000 קמ"ר של החזרת סיני כולה. זה די מחזק את הגישה שהנצחון בגולן היה משכנע יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אלא ש: א. בסיני לא זכינו בשקט אלא במלחמה. ב. השקט בגולן כחלק מהגדרת הניצחון (אם לזאת כיוונת) קצת רחוקה ממועד המלחמה ולכן פולמוסית מדי. הזכרתי עובדה זו רק כסימוכין נוספים להפסדים הסוריים העקביים, בהיותו, ככל הנראה, תולדה שלהם. באשר להיקפי השטחים - כדאי לזכור שהמלחמה לא היתה על שטחים, לא מצד ישראל, שהסכימה למוסרם כבר לאחר מלחמת ששת הימים, ולא מצד מדינות ערב, שסירבו לקבלם. אבל הפרשי שטחים הם מרכיב מקובל בדיונים פוסט-מלחמתיים על נצחונות והפסדים - אז זרמתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינתי, השימוש במושג "הנצחון הצבאי" הוא מטעה. כתבתי כאן שמלחמה היא בין מדינות ולא בין צבאות. אם בסופו של דבר כשהאבק מתפזר אנו רואים שמדינה א' נשארה עם פחות ממה שהיה לה ומדינה ב' עם יותר אז קשה לטעון שמדינה א' ניצחה, בלי קשר לשאלה כמה חיילי אויב היא הרגה וכמה טנקים היא השמידה. בהקשר הסורי, בסופו של דבר האבק התפזר והמצב התייצב רק באמצע 74' ואז ראינו את התוצאות - ואם אחרי כל המכות האדירות וכיבוש השטח ישראל לא הצליחה למנוע מהסורים להמשיך להלחם גם אחרי התשה של שבעה חודשים, אז גם קשה קצת להתרשם מהנצחון הצבאי גרידא. אגב, מי לדעתך ניצח במלחמת ההתשה מול מצרים? התאור של "הגבול השקט והבטוח במשך ארבעים שנה" גם הוא מטעה. ראשית, הגבול השקט והבטוח עדיין ריתק (ומרתק) אליו כוחות צבא ישראליים עצומים - אם תשווה את הסד"כ הסדיר של אוגדה 36 לסד"כ של הכוחות בגבול הדרום תראה איזה הבדל יש ביניהם. לא נהרגו חיילים על הגבול הזה, אבל ישראל השקיעה הון עצום כדי לשמור עליו ככזה. שנית, אפשר בהחלט לטעון שהלחימה בסה"כ זזה מערבה: הסורים התחילו לאפשר ולעודד טרור מלבנון כלפי ישראל, שכמעט לא היה קיים לפני יוה"כ והלך וצמח אחריה. לבנון שהיתה קודם הגבול השקט ביותר הפכה לגבול שגבה אלפי הרוגים ישראלים לאורך השנים, והסורים נהנו מהאפשרות לקיים את הטרור הזה בלי לשלם מחיר ישיר (להוציא תשלום קטן ב-1982). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טיפלתי בנפרד בצד הצבאי והמדיני, למשל באשר למערכה מול מצרים. אם אתה מבקש למזגם לאחד ואותו לגזור על הפרשי שטחים או נתון אחר, לגיטימי. באשר למלחמת ההתשה, אם כוונתך לזו של 69-70, שפוט אתה: יוזמת המלחמה ספגה פי 10 יותר הרוגים + מאות אלפי פליטית שהציפו את בירתה; כלכלתה דעכה בעוד זו הישראלית צמחה; מטרת מלחמתה, דהינו השבת סיני ועזה לחיקה, לא הושגה ולו במעט. באשר להמשך למקומו של הטיעון על הסטת המלחמה הסורית בישראל לערוץ הלבנוני, ראה את תגובה 665478 . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב: השאלה היא לא כמה ספגה יוזמת המלחמה. אם יוזמת המלחמה מוכנה מראש לספוג נפגעים (וסאדאת כידוע אמר שהוא מוכן למיליון הרוגים למען החזרת סיני) אז העובדה שהיא ספגה אותם לא רלבנטית להגדרתה כמפסידה. האם מטרת מלחמת ההתשה היתה החזרת סיני ועזה לחיקה של מצרים? וכי המצרים באמת העלו בדעתם שהפגזות על מעוזי צה"ל בתעלה ישיבו אליהם את סיני ועזה? ומה גם שאתה סותר את עצמך: בתגובה שקישרת קבעת שישראל היתה מוכנה ממילא להחזרת השטחים האלה, אז למה למצרים להלחם? גם הקביעה הזו עצמה עומדת בסתירה לאמירות כמו של דיין שמוטב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר להפך אבל נעזוב את זה. בעיני, המבחן למה שקרה במלחמת ההתשה הוא היום שאחריה. למחרת המלחמה המצרים הפרו את ההסכם שסיים אותה, קידמו את טילי הנ"מ שלהם אל התעלה ובכך הכינו את הבמה לכשלון הישראלי בבלימת הצליחה. ישראל לא הגיבה ולא חידשה את הלחימה. הווה אומר: מצרים היתה מוכנה לשלם את המחיר המדיני של הפרת הסכם בתיווך מעצמתי ואת המחיר הצבאי של חזרה ללחימה. ישראל לא היתה מוכנה לשלם את המחיר הצבאי. מכאן - ישראל הותשה ראשונה, והמחיר של הכשלון הזה שלא היה ברור באותו יום התברר לאשורו שלוש שנים אחר כך, כשהמטוסים נפלו מהאוויר. בהיפוך אירוני של תורת הלחימה, בסופו של דבר הטנקים היו אלה שהגנו על המטוסים כשצלחו את התעלה ורמסו בזחליהם את סוללות הנ"מ במקום להפך. בזכות מלחמת ההתשה זכתה מצרים ביתרון אופרטיבי מהותי. זה לא היה ההשג המלא שלו שאפה - החזרת שתי גדות התעלה לרשותה ופתיחת התעלה לשיט, אבל הוא היה הרבה יותר מהכלום שישראל השיגה וסייע לה להשיג בסופו של דבר גם את המטרה הגדולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרשו לי, אלי והחתול להגיד לכם משהו קטן: בזכותכם הקריאה באייל מוכיחה את עצמה מדי פעם כמשהו שהוא יותר מבזבוז זמן ותרופה לתת-לחץ דם. תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן אתם לא היחידים.. יצאה לי הודעה מעליבה שלא לצורך, היא התכוונה להיות הודעה מפרגנת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם זה אומר שאתה מבטיח להתנתק לנצח מה"פורום"(!) ההוא ש"מאפשר לערוך(!) הודעות"? או שכל הדיבורים והמחמאות האלה הם מסך עשן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לית מאן דפליג שסאדאת לא התכוון לכבוש את כל סיני מישראל במהלך מבצע בדר. כמנהיג ערבי חסר מוניטין וכריזמה שהגיע ממעמד נמוך, ביקש סאדאת להערכתי להיבנות באמצעות השפלת ישראל, על-ידי השגת שטחים (כלשהם), מבלי שיצטרך לנהל עמה מו"מ ישיר ובוודאי שלא לחתום עמה על הסכם שלום. זאת בתהליך של מלחמה זוחלת, כאשר ישראל, שבדומה לכל דמוקרטיה נתפסת כמותשת ומפולגת, תסכין לבסוף למסור למצרים עוד שטחים (בערבויות בינ"ל כמובן :), שיָזִינוּ את המשכו של תהליך הפגיעה בישראל. לראיה: כאשר הוצע לסאדאת לקבל את כל סיני, אפילו ללא שלום, אך באופן שידרוש קשר ישיר בין מצרים לישראל, העדיף הוא את תכנית בדר בה הוא חשב שישיג שבריר מן השטח, אך ללא השפלת הקשר עם ישראל. גם כיום נתפס השלום עם ישראל כהשפלה, למרות שהביא להשבת כל סיני לידיים מצריות. מלחמת יום הכיפורים לעומת זאת, בה הוציאה מצרים שטח קטנטן מידי ישראל באמצעות מלחמה1, נתפסת כמקור לגאווה. 1 כאשר העובדה שהדבר הושג באמצעות כניעה מצרית לדרישה הישראלית לקשר ישיר בין הצדדים מוצנעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוצא עצמי במצב מוזר בו אני מעריך מאד את הן את המאמץ והן את האופן בו הצגת את הדברים, אבל מצד שני מרגיש צורך לציין את המובן מאליו והוא שמדובר בנקודת מבט אישית שלך ורבים וטובים חולקים לחלוטין על הפרשנות שלך ואפילו על הצגת העובדות. למשל בעוברי על ארבעת המיתוסים שציינת בסוף הדברים, ההתרשמות האישית שלי הפוכה בכל ארבעת הנקודות. ישנו ספר (אם אפשר לקרוא לו כך) הנקרא "הסדיר יבלום" / עמנואל סאקל. הספר עצמו ערוך בצורה גרועה במיוחד וכאמור ספק אם הוא ראוי לכותרת ספר. מדובר באוסף ערוך של מחקרים שעשה עמנואל סאקל על מלחמת יוה"כ. דא עקא, מחבר הספר, קצין בכיר למדי שהשתתף אישית בקרבות התעלה (סמג"ד שריון אאז"ן) ויתר על כן חקר אח"כ את המלחמה באופן מקצועי במסגרות הצבאית והאקדמית כאחת. לכן אני מניח כי הדברים בספר הם ברמה שמעל רפורטז'ה עיתונאית אימפרסיוניסטית. אם להסתמך על תמונת המצב שהוא מציג, מתקבלת תמונה הפוכה ב-180 מעלות למה שהצגת. א. "המהלכים המדיניים שקדמו למלחמת יום הכיפורים הוכשלו על־ידי סאדאת." - הרושם שאני קבלתי ע"פ מספר מקורות הוא שסאדאת הלך במקביל בשני המסלולים (המדיני והצבאי) וההחלטה על המלחמה לא התקבלה אלא כשנה לפני המלחמה ורק לאחר שהמגעים המדיניים הגיעו לקיפאון מוחלט ((שרבים מייחסים אותו לגולדה מאיר אישית). אם מותר להוסיף זיכרון אישי, ההתבטאות של דיין "עדיפה שארם א שייח בלי שלום ע"פ שלום בלי שארם א שייח" אינה תואמת את התזה שלך. את הטענה כי מתחת לפני השטח, במגעים המדיניים הסודיים, התמונה היתה הפוכה לגמרי ממה שהצטייר מן המידע הגלוי, כמעט בלתי אפשרי לסתור ולכן באותה מידה גם קשה לאשר. ב. "לא הייתה "קונספציה" שבה היו שבויים ממשלת ישראל או המטכ"ל. היעדר ההתראה ... נוצר בעטייה של מסכת של פעולות הסתרה, הטעייה, השתקה ודיווחי שקר לפיקוד הצבא ולהנהגת המדינה, בניצוחו של אדם אחד." - מעבר לעניין מעלליו הידועים של תא"ל זעירא, דומה שמה שהבאת פה הוא כשל נפוץ במחקרים היסטוריים וצבאיים מודרניים. צבאות בעידן המודרני הם כל כך גדולים ומורכבים, שכמעט בלתי אפשרי לתלות ארועים קרדינליים במעשיו/מחדליו של אדם בודד. ע"פ הנאמר בספר היה גם היה כשל מג'ורי בקונספציה ולא באחת אלא בכמה (ההנחה שהמצרים לא יפעלו ללא עליונות אוירית, ההנחה ש-48 שעות הן זמן התראה מספיק בשביל צה"ל להתארגן לבלימת פלישה מצרית, ההנחה שחה"א ישיג שליטה אוירית בתוך 24 שעות ויוכל לאחר מכן לספק סיוע צמוד לכוחות הקרקע, הנחה ששינויים לא מכריעים שנעשו באיסטרטגיה שתוכננה עבור התנאים של מלחמת ההתשה, יכשירו אותה לענות על התנאים של מלחמת פלישה כוללת). ג."צה"ל לא נכשל במלחמת יום הכיפורים ..., אלא השיג בה אולי את הגדול שבניצחונותיו. ... המהלכים הערביים לעומת זאת, למרות יתרון ההפתעה, נחלו כישלון חרוץ הן צבאית והן מדינית." - כדי לא לרדת לפרטים רבים מדי, אסתפק ברושם שלי כי תכנית באדר הגדולה שאותה ציינת, ספק אם היתה קיימת בכלל ובודאי שלא היה שום מהלך מצרי שנועד לממש אותה. הרושם שהסיק צה"ל בתחקירים לאחר המלחמה הוא שספק אם היתה למצרים תוכנית מסודרת להמשך המלחמה לאחר שיתבססו בקו 20 הק"מ מן התעלה. כמובן שאיני טוען שהמצרים חזו מראש את חציית התעלה של שרון ואת כיתורה של הארמיה השלישית, אבל בניגוד גמור לדבריך, כל ההתקפות הישראליות על הקו המצרי ממזרח לתעלה נכשלו ובזמן סיום המלחמה לא היה מצב בו הכוחות המצריים שמעבר לתעלה היו בסכנה כלשהי וצה"ל מעולם לא טען כדבר הזה. יתר על כן, ע"פ הבנתי, המהלך הצבאי של סאדאת נועד לפרוץ את הקיפאון המדיני שהשתרר בין מצריים לישראל בתום מלחמת ההתשה. התכנית שהיתה לו היתה להתבסס בקו 20 הק"מ שממזרח לתעלה ולשקול את מהלכיו משם. אם יתברר שצה"ל נמצא בהתמוטטות ולאחר שסוללות הנ"מ יקודמו אל מעבר לתעלה (דבר שחה"א הישראלי הצליח למנוע), רק אז ינסה הצבא המצרי להתקדם אל מעבר לקו התעוזים ומעברי הג'ידי והמיתלה. מצד שני אם יסתמן פתח לפתיחה מחדש של המו"מ המדיני, די יהיה בכך כדי להוות ניצחון מצרי. בנסיבות אלו, איני רואה מדוע ההשקפה המקובלת כי בחזית המצרית הושג תיקו שהוביל לפריצת הדרך המדינית היא בבחינת מיתוס יותר מן ההשערה כי בחזית הצבאית ישראל השיגה את "הגדול בניצחונותיה". ד. "מלחמת יום הכיפורים לא הביאה לשלום עם מצרים. ... מצרים המשיכה להילחם בישראל באמצעים עקיפים" - נדמה לי שגם כאן לפחות 2 כשלים מהותיים. לעתים קרובות אני נאלץ לציין כי מצריים היא בכ"ז סוג של "דמוקרטיה" ואינה בבחינת רודנות טוטאליטארית. אבל להתיחס אל מצריים כאל דמוקרטיה של ממש שבה עניין השלום עם ישראל תלוי בדעתם וברצונם של המוני העם המצרי הוא בבחינת הפרזה חסרת הצדקה. נכון הוא כי רצח סאדאת ועליית מובאראכ לשלטון הביאה לשינוי האופי של הסכם השלום לכיוון של שלום קר במיוחד, אבל מצד שני קשה להבחין לאלו יתרונות בשטח יכלה ישראל לצפות משלום "חם" מעבר ליתרונות הקיימים עד היום (למשל ביחס לאוטונומיה החמאסית בעזה). להתיחס להסכמי שלום ששרדו כבר שני חילופי שלטון במצריים באספקלריה של פרשת עאזם עאזם (שעליה איננו יודעים בעצם שום דבר ודאי) נראה לי פרשנות אקלקטית במיוחד. מצד שני, לא נראה לי שהשלום הקצת יותר חם עם ירדן הניב לישראל אלו שהם דיוידנדים מיוחדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, תודה על ההערכה. שנית, באשר לטענתך הכללית על המאמר, השתדלתי להביא את עיקרם של האירועים, כאשר במידת האפשר נמנעתי מתיאוריות, חוכמה שבדיעבד וספקולציות על מחשבות בלב איש. העדפתי מסכת של מעשים התומכים זה בזה על פני אירוע מבודד, והחלטות רשמיות על פני אמירות בעלמא. מסיבה זו לא התייחסתי לשאלת ניסיונות ההתקרבות של סאדאת לארה"ב, האינטרסים הרוסיים, מה רצתה גולדה, למה התכוון דיין, חישוביו של קיסינג'ר, מגמות בעולם הערבי דאז, ועוד אלפי אנקדוטות, תיאוריות "אינטרסים", סיפורי-על וזרמי תחתית - שנוטים לקבור את הגלוי לאור השמש. במקומות שבהם כן סטיתי מקו זה - למשל איזכור הקשר של סאדאת לנאציזם, הטענה על אופיו של זעירא, הראיונות עם ג'יהאן סאדאת ועם א-שאזלי, עשיתי זאת לצורך "עיטור" הטענות, לא כמשענתם. באשר למהלכים המדיניים, הסתמכתי על הגלוי והידוע (והממוסמך). אם לטענתך התמונה היא הפוכה, כלומר שסאדאת ניסה למנוע את המלחמה ואילו ישראל טירפדה זאת, אשמח לתקן את הכתוב במאמר, שלפחות שגגה אחת כבר נמצאה בו ("...לסיים את המהלך בפרברי דמשק"). זכור רק שלגזור שאמירתו של דיין הביאה את סאדאת לכלל יאוש, או שכחצי שנה קודם למלחמה, כאשר קיבל סאדאת מישראל הצעה משופרת, הוא כבר היה אנוס להמשיך במהלך המלחמתי, אינם טיעונים תקפים (לפחות בעיני). באשר לקונספציה, גם כאן אין לי מה להוסיף על העולה מן המאמר. אני מודע ל"תיאורית ראש הדג", זו המבקשת לתלות כשלים במקום גבוה ורחב ככל הניתן, שפוקדת לא מעט כותבים. אלא שבמקרה זה לא מצאתי סימוכין לטענות על כשל מחשבתי של ההנהגה, מעבר לזו של זעירא וכמה מפקודיו. אני אף טוען יותר מכך, לא כשל מחשבתי הוא שמנע את ההתרעה, אלא התנהגות עבריינית. אם השמטתי מעורבים נוספים במעשה, או שהיו מאמינים שנמצאו מעל זעירא, או שנפל דופי בתהליכי ההיסק שבמאמר - אשמח להשכיל. באשר להצלחות והכשלונות בחזית הדרום: לא גזרתי אותם מהצלחה או כשלון בקרב זה או אחר, אלא מתוצאות המהלך בכללותו, של מי שהציב לעצמו יעדים בטרם פתח במלחמה. ההתקפות הישראליות כן הביאו את הכוחות המצרים שממזרח לתעלה אל סף בחירה בין כניעה למוות, מה שהביא את סאדאת להכנע לדרישות ישראל. באשר לשלום עם מצרים, נושא הדמוקרטיה אינו לב העניין. השורה התחתונה העולה באופן חד משמעי מכל הידוע לנו (הצהרות, מעשים, דוחות מודיעין), הוא שלא מדובר בשלום קר אלא במלחמה עקובה מדם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |