בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 12/10/15 4:38
664997
נהריים היא דוגמה גרועה, כי החזית הירדנית היא מראש לא המטרה הרלבנטית למערכת כזאת. כמו שגם הגבול בין שווייץ לצרפת לצורך הענין הוא לא חזית רלבנטית.
אז נשים למערכת סף של שני טילים - זה מספיק בשביל להוריד את דאגת המשוגע הבודד? ועשרה? ומאה? מתי מופגת הבדידות?

אני אולי יכול לדמיין, אבל המציאות מראה שהיום אין הרתעה כזאת. לכן יש שתי שאלות:
א. האם זה ישפר את ההרתעה יחסית להיום.
ב. האם זה משפר את דעת הקהל העולמית לגבי האחריות על ההרס בעזה.

וכמובן שתשובה חיובית ל-ב' עשויה להגדיל את האפקטיביות של א' לאורך זמן. הרי אחת המטרות העיקריות של ירי הטילים מעזה היא לגרום ללחץ בינלאומי על ישראל, בין השאר על ידי מקסום ההרוגים האזרחיים והטלת האחריות על ישראל.
עכשיו, לפחות ברמה כלשהיא של הדיון (אי שם בין תורת המשחקים למציאות המזרח התיכון‏1), יש רציונל לומר שב' יתקיים, ואז אולי גם קצת א'.

1 וכבר אמרתי שמול זה ממילא אנחנו יודעים שלא משנה מי יורה, גם כשהחמאס יורה בעצמו על בתי הספר שלו והורג ילדים, עדיין מאשימים אותנו, אבל אנחנו מנסים כאן לשמור על אופטימיות כלשהיא ואמונה כלשהיא במוסריות של העולם הנאור.
משיגנע פוף 665011
תסריט המפגע הבודד, המשוגע שעלול לנצל את הירי האוטומטי פחות רלוונטי לענייננו אך מהווה הזדמנות מצויינת להבנת מנגנון מסתורי.

א. לא רלוונטי כי מחבל סורר ברצועה לא יכול לבדו להרים שיגור לישראל.
שיגור טילים מצריך ידע, קשרים, מימון, תשתית (טנדר מחסן רתכת) תמיכה מהשכנים ואפילו עזרה סבלות ואת כל אלה אי אפשר לבצע לבד.
חייבים שותפי סוד נוספים.

ב. הגדרות והנפצות תקשורת שהשתלטו על השיח
ברצועה אין באמת ‏1 "ארגונים סוררים" כי החמאס בשונה מהשב"כ או משטרת ישראל מתנהל בנבוט.
החמאס מאמין בהפעלת כוח בלתי מרוסן. הם חוקרים באלימות ומפעילים אלימות עד שהאיום מחוסל. כך החמאס פועל ברצועה מיום היווסדו.
בפעם האחרונה כשהחמאס רצה לנקות את הרצועה מארגון סורר זה קרה תוך ימים.
הסוררים (אימאם סלפי ומאמיניו אאל"ט) התבצרו במסגד וסירבו להבין רמזים. הסיפור נגמר באש תופת ובהרבה דם.

ג. אז מדוע החמאס לא נלחם בארגונים הסוררים?
החמאס לא עושה זאת מכמה סיבות אבל העיקרית והחשובה היא שימור תפקידו ומעמדו מול ישראל והמערב‏2.

מדובר באותו פזמון נושן שזמזם לורנס איש ערב כשהבטיח עזרה באיום מרומז.
בתבנית שיצרה קומדיית מצבים אוריינטלית לדמויות ססגוניות שהביאו להולדתו של טאוויל פאדיחה.
זה אותו סיפור שחוזר על עצמו ומסביר את יחסיהם של אינספור מנהיגים ערבים עם המערב.

הערבים מבטיחים לרסן זעם ומקבלים בתמורה ל"מאמצי הריסון" הטבות.

וכך ידידי הפונזאי, אותם מדינאים תקשורתאים ועדר השלומאים שפוטי הריאל פוליטיק והרווח מהיר גיבשו מעלינו ענני צער תמידי ויצרו בתגמול הפושע שרשרת אסונות שטרם הסתיימה. אולי הם לא ציפו שהמנהיגים הערבים יגיעו למסקנה ההגיונית שהדבר החשוב מכל הוא שימור הזעם אבל האחריות בהחלט שלהם.
מכאן הפכו החינוך לגזענות וההסתה להכרח קיומי עבור מנהיג ערבי ממוצא ‏3 כי ללא הוכחת עוצמת הזעם, הכמעט בלתי נשלט- אין לו קיום.

המנהיגים הערבים לא מקבלים הטבות וכבוד בינלאומי עבור הפסקת ההסתה.
הם לא מקבלים משכורות ומימון עבור חינוך לסובלנות.
התרומות והנשק לא נועדו להקמת תנועות שלום המתנגדות לאלימות.

ההטבות והכספים שקיבלו הערבים, המימון שנועד לממן ולפצות על המאמץ והסיכון שב"ריסון הזעם" מתגמלים את מי שבבעלותו זעם בלתי נשלט.

לכן אותם "ארגונים סוררים" שהחמאס "מרסן" בעצם הכרחיים לקיומו וכנראה שיותר מכל דבר אחר. כנ"ל לגבי הרשות לטרור, סאדאת עראפת אסאד זועבי חברי הרשימה הערבית וכל "המרסנים הדגולים" של האזור. כל חבורת הזבל שמהווה את ההנהגה הערבית (במיוחד הנוצרים הקומוניסטים שמבינהם) מגדלת זעם בחצר בעזרה ומימון מערבי. החמאס הוא חלק מהמנגנון.

1 ההבדל בין ארגון סורר שמבין את המשחק לבין ארגון סורר שצריך להסביר לו את החוקים או להשמיד אותו.
2 שגומלים לארגון בדרכים שמאפשרות לו המשך שליטה.
3 מדובר ברשימה מרשימה באורכה של מנהיגים ערבים ששיחקו במונופול הזעם כשישראל משמשת לערבים ולמעצמות כלוח משחק.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים