בתשובה לאריק, 18/11/15 15:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא החפצה ולא נעליים. וכאילו שאמנות מינית וחושנית היא המצאה של "העשורים האחרונים", ר"ל. קוראים לי לוליטה ואסור לי...אמממ לשחק עם בנים ב-1960 מרלין מונרו פיתתה את איב מונטאן, הוא אבא'לה, My Heart Belongs To Daddy (עם ידידו טוני רנדל), , בסרט "בוא נתעלס" (או תרגום חריף יותר). אבל בעוד שמונרו גלשה על המוט הסטרפטיז ללא משא רק של בגדים, מרי מרטין שרה את השיר הזה של קול פורטר 20 שנה לפניה (ולמעשה עוד לפני זה) בסרט "לאהוב את השכנה". ושם, מרטין התפשטה ממעיל הפרווה, תוך שהיא ממוללת את המחממים מפרווה, ה"מאף" וד"ל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שלא מדובר על אמנות מינית וחושנית אלא על "הלבשה" מלאכותית של מיניות (מחושניות נראה לי שבכלל שכחו בעשורים האחרונים) על סיטואציות שאינן טבעיות לה- כמו השיר שקישרתי "אלה אלה" שמילותיו מספרות על התפעמותו של המשורר מהקסם בקולה של אלה פיצ'גרלד. סרטון אחד מתאים לרוח השיר והשני סתם מחפצן את הזמרת בלי קשר לכלום. כשמרילין שרה שיר פתייני, שמילותיו פתייניות והסיטואציה בסרט היא כזו, היא משחקת את התפקיד המתאים. זו אמנות ולא חיפצון. אפילו העכוזים המסתובבים בסרטוני מוזיקת הגנגסטא רפ של סנופ דוג, לדוגמא, הם במקום מבחינתי, כי הז'אנר מחפצן בכוונה תחילה. וגם זו אמנות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |