בתשובה ליובל נוב, 01/03/16 7:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כדאי אולי להזכיר, שההטייה בדרך כלל לא נובעת מההבדל בין אלה שכן "מרגישים" שמישהו מביט בהם לאלה שלא, אלא מזה שאלה שכן "מרגישים", מרגישים את התחושה הזאת הרבה פעמים, כשחלק ניכר מהן הוא שגוי. את המקרים האלה הם לא סופרים, אלא רק את המקרים המעניינים/חריגים שבהם ההרגשה הזו צדקה. זה קצת כמו היפוכונדר - כל שבוע הוא מרגיש שהוא חולה, ואכן חמש עד עשר פעמים בשנה הוא גם צודק. אלה הפעמים שנחרטות בתודעתו ומאשרות את החשש המקורי שלו שהוא כל הזמן חולה, אבל זה כמובן לא אומר שאובייקטיבית זה המצב. בתור הורה חרד1, כבר הפסקתי לספור את הפעמים בהן הרגשתי שמשהו רע מאד קרה או עומד לקרות. אני שמח לדווח שברוב מוחלט של הפעמים לא קרה כלום. זה כנראה לא יוריד בגרוש את מפלס החרדה שלי בפעם הבאה שארגיש משהו כזה. אבל זה גם לא יגרום לי להצהיר על יכולות על-טבעיות כאלה ואחרות. 1 ממה שאני רואה סביבי זו כמעט טאוטולוגיה - מעטים מאד האנשים שההורות לא מגבירה את מפלס החרדה שלהם |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
את המקרים האלה הם לא סופרים, אלא רק את המקרים המעניינים/חריגים שבהם ההרגשה הזו צדקה. __________ הם למיטב הבנתי זה אני במקרה הזה. ניהלתי אקסל במבחן טלפתי טראנס-אטלנטי כדי לנטרל את הרושם מהחריגים והמסקנות חקוקות עדיין בראשי בגלל תופעה מעניינת. אם אתה מספיק ישר עם עצמך תוכל לבסס את רוב הממצאים במקום לפעול כחדור אמונה שבלהט ההתלהבות מפספס את העיקר. אמונה זה חשוב אבל אני מדבר תהליך מבוסס תוצאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולי תמיד יש תחושה מבשרת רעות לפני נסיעות לחו"ל, אבל עד היום הכל הלך סבבה. דווקא בעניין המבטים בגב, ההערה (הנכונה) שלך לא רלוונטית עבורי: באמת שלא זכור לי אף מקרה שהרגשתי שמישהו מתבונן בי מאחור, כלומר אצלי גם מספר ה-true positive וגם מספר ה-false negative הוא 0. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בלי תחושות דמיוניות וגם בלי חברים דמיוניים - איך אתה מסתדר בחיים ככה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנחש שאולי זאת תופעה דומה לדז'ה וו. העניין נעוץ בזמנים. לכאורה קודם נועצים מבט ואחר כך מרגישים בו, אך סדר הזמנים הפיזי שונה מסדר הזמנים החוויתי. קודם יודעים שנועצים מבט, אחר כך מרגישים שנועציםצ מבט אך במוח יש קצר וסידור הארועים מתהפך בזמן. לבדוק את זה דרוש סורק מוח נייד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתמול בבוקר ידעתי שאפצע במשחק כדורסל שתוכנן לשעות הערב. מפני שהפציעה הקודמת השפיעה על חיי במידה יוצאת דופן (ואורך הרצועות בקרסול) שקלתי אם ללכת ובסוף החלטתי שכן. שעה קלה לפני המשחק חטפתי במטבח כוויה קלה ביד שמאל ויצאתי בתחושת הקלה שהרעה התממשה ואפשר להוריד קסדות. תוך דקות מתחילת המשחק נקעתי אצבע. הרופא שמשחק איתנו וחבש אותי במגרש כדי שאמשיך הסביר את ההגיון: "הקיבוע מרפא כי הוא מונע תנועה". וברצינות, לא חומר קלאסי לדז'ה וו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצמרר. והמחשה שמידע לא מונע החלטות שגויות. סטיבי וונדר שר על זה לאחרונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או בקיצור: מי שמתכנן את הגורל מצחיק את השדים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |