בתשובה להפונז, 18/03/16 18:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אופס, לא שמתי לב לדו-משמעות, והפרובוקציה שלי הטשטשה. אני לא סובל את שיר הנושא, אבל בשביל זה לא הייתי מטריח אתכם; גם את האלבום כולו אני לא סובל, ובכלל זה ובפרט "זרח לך יהלום משוגע" - הוא זה שעליו כתבתי שבעיני כל פראזה בו, של שירה ושל גיטרה, יגעה ונשמעת לעוסה כבר משמיעה ראשונה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה ענין של טעם, וברור שאנחנו חלוקים פה. עוד ברור קטן שיכול להוסיף משהו מעבר לטעם אישי סובייקטיבי - מתי שמעת את האלבום לראשונה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שאני לא זוכר בדיוק. אבל נדמה לי שאני מצליח לשחזר די בודאות שזה היה בגיל 17 בואכי 18, קצת אחרי שקניתי את "הצד האפל" שכאמור נכנס לי מיד ללב ולמוח, ואחריו את The Final Cut, שאהבתי בדרכו המינורית. אין משהו ביוגרפי ברור שיסביר את סטיית הטעם שלי עם "הלוואי שהיית כאן", אבל אין לשלול את האפשרות שאכלתי משהו מקולקל בדיוק כששמעתי אותו לראשונה. או, רגע, אני נזכר שאת "הלוואי" לא קניתי אלא קיבלתי בהשאלה. אני אפילו זוכר ממי, ובטח זה העניין! יש מטפל פסיכו-דינמי במטוס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זה נשאר בתחום הטעם האישי כנראה. אצלי, בפעם הראשונה ששמעתי אותו - מההתחלה עד הסוף, כמקובל בענף - הוא העיף לי את המוח. התהייה לגביה שאלתי קשורה לתופעה שגורמת לכך שכשאנחנו מכירים באיחור יצירות מופת שהשפיעו על רבים מתחומם, הכל נשמע לנו כמו קלישאה, כי אנחנו כבר מכירים את כל ההשפעות והציטוטים המאוחרים יותר. כנראה שזה לא המקרה אצלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקטע הכי לעוס וקלישאי ב Shine on You crazy Diamond הוא (לטעמי? נראה לי שזה די אובייקטיבי) הקטע בו חטיבת הקצב נכנסת ועוברת לקצב של צסק, טודוב-דוב. אני לא יודע כמה מאות פעמים שמעתי את זה ואני עדיין אוהב אותו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |