בתשובה לאריק, 20/03/16 17:02
675510
אני מוכן להסכים שתרומתו של רייט לצליל של ג'נסיס היתה אדירה. אני פחות בטוח שהוא היה חסר תחליף - אולי הרבה קלידנים טובים אחרים שהיו חוברים לגילמור, ווטרס, בארט ומייסון היו מביאים לטינק פרויד עם צליל דומה? אני לא אומר שזה כך, רק שקשה לי להעריך. אני לא יודע איך נעשה גיבוש הצליל בין חברי הלהקה, והאם כל צלילי הקלידים שרייט מנגן היו לגמרי פרי חזונו. דווקא את תרומתם של גילמור ווטרס - בשירה, בגיטרה, ובעיקר בכתיבה ובהלחנה - קל יותר לבודד ולהתשכנע בקריטיות שלהם לפ"פ ולמה שאנחנו אוהבים בה.

באמת טוני בנקס הוא סיפור דומה, רק שתפקידי הקלידים בג'נסיס הראו יכולת הלחנה מבריקה (בעוד שבפ"פ הם יותר עניין של צליל ואווירה) - וטבעי יותר לנחש שהקלידן כתב אותם בעצמו.

לעניין הפרוג כולו, אני מצטרף לפונז בהתנגדותו לשימוש במילה "פלצנות", ונימוקיו נימוקיי.

מכיוון שכתבת מין דירוג לטעמך בפרוג, הנה הטעם שלי: ג'נסיס, ELP, פ"פ, קינג קרימזון, רוברט ואייט ב"רוק בוטום" - מופתיים, כל אחד אחרת ובלי יותר או פחות. כולם גם יומרנים באותה מידה. נכון שאצל ELP היומרנות התרכזה כולה במוזיקאי אחד, שלאו דווקא הקפיד על טעם טוב במיוחד, ואני יכול להבין למה הוא הפך לסמרטוט אדום ולסמל של פלצנות. סופט מאשין ב-Third יומרנית פחות ונפלאה לא פחות. יס, לפי האלבום האחד שאני מכיר (Fragile) באמת לא באותה ליגה, אבל היא לא יותר יומרנית, אם כבר אז קצת פחות; גם הרבה פחות מוכשרת. ואן דר גראף ג'נרייטור, לפי האלבום האחד שאני מכיר (Pawn Hearts), מצליחה להיות אפילו יותר יומרנית מהגדולות, ועוד פחות מוכשרת, ועם זאת לא נטולת קסמים. קאמל היא חור מושלם בהשכלתי, והצד הפרוגי של אולדפילד ושל ג'תרו חור כמעט מושלם (לקצת שאני מכיר אני מתקשה לקרוא פרוג).

עכשיו, אני תמיד שומע שהפאנק התמרד נגד היומרנות של הפרוג, אבל יש כאן פער שאני צריך להשלים אותו בניחוש. הפאנק התחיל ב-‏1976/7. במה, בדיוק, הוא בעט? פ"פ הגיעה לשיאה היצירתי ב-‏1973 ("הלוואי" שנתיים אחר כך, אבל לכל היותר הוא טוב כמו "הצד האפל", לא יותר). ג'נסיס ב-‏1972/3. ELP ב-‏1971/2, ק"ק ב-‏1970. נראה ש"רוק בוטום" הוא המאוחר שביצירות השיא, 1974 (ואיש לא יאשים אותו ביומרנות או פלצנות). בתקופה הזו אריות הפרוג עדיין הקליטו אלבומים, ואני מאמין לדעה המקובלת שהם פעלו מתוך אינרציה ובמידה רבה הסתאבו‏1. האם נגד זה יצא הפאנק, נגד דמדומי האלים של הפרוג? אם כן, אז הוא בעט בסוס מת מבחינה אמנותית (גם אם חי מאוד מבחינת תזרים המזומנים). אני מתקשה לראות איך הפאנק הוא טיעון, או אפילו טענה, נגד הפרוג בשיאו, תחילת שנות השבעים.

אז כן, הפרוג היה יומרני מאין כמותו. ברור שלא כל מי שעשה פרוג הצדיק את היומרה, ומי שהצדיק בחלק מהזמן לא הצדיק בפעמים אחרות. אבל אני יכול בקלות למנות 15 אלבומים שכיסו את היומרה במלואה והשאירו עודף‏2. אני חושב שאפשר להסתכל עליו בפרספקטיבה של כל תולדות המוזיקה האירופית, ומאידך בפרספקטיבה של כל תולדות הרוק, ובשתי הפרספקטיבות הוא יהלום מבריק.

ואם לחזור לנ"ל הז"ל, ולהאשמתו ביומרנות או פלצנות - בסדר, הטענה לא מופרכת, אבל ראוי שהטוענים יתמודדו עם הצד הראשון של "טרקוס", לא עם פסנתר מתגלגל באוויר בסוף שנות השבעים.

1 אני לא שופט בעצמי, כי כמי שהגיע לפרוג באיחור של עשור וחצי לא טרחתי להיחשף הרבה למה שלא נחשב.
2 מוזיקלית. בהיבט של הטקסטים, הפרוג היה יומרני מאוד ופאתטי לחלוטין. אולי רק פ"פ הצליחו שהטקסטים יהיו לא מביכים. יש לציין גם את סופט מאשין, שהשכילו כמעט לוותר על מילים, ושמה שיישאר יהיה במשקל נוצה.
675515
עד כמה שאני זוכר מבלי לגגל, רייט היה אחראי בצורה ישירה להלחנה ולא רק לביצוע של חלקים גדולים ואהובים של תפקידי הקלידים של הפלויד. בכלל, למרות מה שניסה בדיעבד להחצין ווטרס, מגדולי האגומאניאקים בפרוג בפרט וברוק בכלל, הפלויד היו רחוקים מאד מלהיות להקה של איש אחד, והצליל המובחן שלהם שהתפתח בתחילת הסבנטיז היה יצירה קבוצתית ולא אישית.
כשווטרס התחיל לסחוב את הלהקה לכיוונים שסבבו סביבו, ושיאם ב'החומה', זה נעשה מכוער ועגום, פירק את הלהקה מנכסיה המוזיקליים ופורר אותה.
לראייה, אם תקשיב לתקליטים של מי שנשאר בשנות התשעים - בעיקר האלבום division bell מצליח לעמוד ולו חלקית במשימה של לא לבייש את העבר - אלה של גילמור, מייסון ורייט קרובים הרבה יותר לסאונד הפלוידי מאשר האלבומים של ווטרס לבדו, שדי מביישים את נעוריו.

בקיצור, פחות מלנון ןמקרטני, הקריירה של ווטרס לבדו אחרי עזיבתו את פ"פ היא הדוגמה הנגדית הטובה ביותר לטענתו שהפינק פלויד קמה ונפלה על הכשרון האישי שלו, עם כל הכבוד המגיע לו (ובהחלט מגיע, עבור עשור מופלא עד 1980).
675517
אני לא בטוח למה כוונתך ב"פחות מלנון ומקרטני". בכל אופן, הם בדיוק הדוגמה הנגדית לניסיון להסיק מקריירת הסולו שאחרי על התרומה ללהקה בתקופת השיא (כי לפי ההיסק הזה, מי שעשה את הצליל של הביטלס הוא בעיקר רינגו). אני בהחלט מאמין שהפלויד היו להקה קבוצתית, ודווקא בגלל זה אני מתקשה לדעת (מתוך המוזיקה עצמה וקרדיטים רשמיים על שירים; מה שאומרים ביוגרפיות וראיונות זה סיפור אחר) מה היתה תרומתו האינדיבידואלית של רייט. חוץ ממה שכתבתי כמה תגובות למעלה.
675522
עבורי ELP זה בעיקר קולו של גרג לייק, קול נדיר ברוק ובפרוג. אחריו זה התיפוף של קארל פאלמר, שממש מנגן על התופים. מה שמזכיר לי גם, אם היזכרת את ואן דר גראף, את המתופף שלה גיא אוואנס. כשראיתי אותם בת"א לפני שנים בקולנוע דן ובאמפי בפארק הירקון, אוואנס היה משורר ומלחין real time עלי תופים וכלי הקשה.
675552
מסכים שלייק ופאלמר הם זמר ומתופף נפלאים. אבל לאהוב את ELP בעיקר בגלל L ו-P זה כמו... אני לא יודע, זה כמו משהו1.

1 (c) סיינפלד
675594
סיינפלד ממש לא עניינה אותי במלאכותיות הלא מצחיקה שלה, אז לא הבנתי את האיזכור.
675604
טוב, אנסה מטאפורה שאולי תדבר אל ליבך: לאהוב את ELP בעיקר בגלל L ו-P זה כמו לאהוב את ואגנר בעיקר בגלל התפאורות.
675605
בפורים עצוב זה, הצלחת להעלות חיוך.
לֵייק? לַייק! 684706
קניתי לא מזמן את האלבום הראשון של ELP בדיסק, והאזנתי לו אחרי עשרים ומשהו שנה שהוא היה חי רק בזיכרון שלי (עובדת "אתה זקן" שנחתה עלי: כשהאזנתי לו באינטנסיביות, זה היה כקלאסיקת עבר מלפני שנולדתי; אבל מרחק הזמן שממנו השקפתי על האלבום באותה תקופה הוא קצר יותר ממרחק הזמן שבו אני משקיף היום על אותה תקופה כשהייתי בן עשרים). ומצאתי את עצמי מסכים איתך. השטיקים של אמרסון בקלידים מרשימים ויפים, אבל מה שהיום נוגע בי יותר הוא הקול של גרג לייק, אכן אחד מזמרי הרוק הגדולים ביותר (הוכחה: Battlefield, בעיקר הבית הסוגר).
עובדת ''אתה זקן'' 684718
בספריה העירונית יש מדף עם ספרים שאפשר לקחת לפני שיזרקו לפח. רובם בזמן האחרון בשפה הרוסית. לפני כמה זמן ראיתי בזווית העין כריכה מוכרת. "חגיגת קיץ" של אלתרמן. לא יכלתי להשאיר אותו שם. בשיר "אור בחדרים" מופיעות השורות הבאות:

פעם היה אפשר
בשעה כזאת
לשאוף אל כל דבר בל ישוער,
לחשוב מחשבות נועזות.
עכשיו השנים בָּאַפְסַר
מוליכות אותך, מה לעשות!
684709
אם כבר ואן דה גראף הוזכרו כאן, ההיכרות שלי עם הסולן שלהם מתרכזת באלבום אחד שלו, Over, שאולי כשחושבים על זה מבליחים בו קצרצרות סממני פרוג (כינורות?), אבל הוא אחד האלבומים הכי אינטימיים, אישיים וקורעי לב שעלו על הפטיפון שלי. ההיפך הגמור מהפומפוזיות השכלתנית שמאפיינת חלק מהז'אנר.

מומלץ בחום, אלא אם את/ה אחרי פרידה רומנטית. במקרה הזה זה עשוי לעזור, אבל כדאי להתרחק ממכשירים חדים.
Time Heals 684710
שרק לא תמצא שאתה מדבר לעצמך.

באותו מצב רוח, ממליץ להתחיל מהאלבום של ואן דר גראף Still Life.
פלצנות 675523
ודאי יש לי חורים לפחות כמוך. אני התוודעתי לפרוג ברובו לאחור.
ג'נסיס, לדוגמה: קודם כבש אותי Follow you follow me כמעט בזמן אמת, מאוחר יותר גיליתי את אלבום ההופעה Seconds out, ורק אחר כך Selling England, הרבה אחר כך את פוקסטרוט (היה לי מוזר לשמוע את גבריאל‏1 שר את Supper's Ready אחרי המון פעמים ששמעתי את קולינס) ובסוף גם Nursery Crime. כמובן שכל מה שנעשה אחרי שהאקט עזב לא נחשב.
למייקל אולדפילד התוודעתי מוקדם כי לבן דוד שלי הגדול ממני באיזה 8 שנים היה את המארז המחומש.
עם פינק פלויד התאהבתי ב wish you were here ראשון, אחר כך meddle ו Dark Side, "החומה" ממש בזמן אמת, ורק אחר כך גיליתי את Animals. כמובן שכל מה שנעשה אחרי שווטרס עזב לא נחשב.
קינג קרימזון- קודם אלבום הבכורה אמנם, אבל אחר כך Discipline ו- Three of a perfect pair וכל מיני שיתופי פעולה מוזרים של פריפ ואינו, ורק אחריהם Red המופתי וכל השאר.
ELP, ג'נטל ג'יאנט וכאלה- מאוד חלקי ומאוד בדיעבד. בלי וואו.
גם רוק בוטום מאוד בדיעבד- אחרי שכבר התרגשתי מאלביס קוסטלו שר את Shipbuilding. אבל למרות הפיגור הוא עשה לי הרבה וואו. מסכים שזה מהאלבומים הגדולים של העשור ההוא, אבל לא הכרתי שום סופט משין.

זה שהיו יצירות מופת שכיסו את היומרה והשאירו עודף אני מסכים בהחלט, אבל זה לא עושה מזה פחות פלצני. הפלצן מכולם היה פריפ, ואני פשוט מכור לנגינת הגיטרה שלו. ביל ברופורד אמר באיזה ראיון שבקינג קרימזון היה אסור לך לנגן כהרגלך, היית צריך לנגן "מיוחד". האלבום Red הוא בעיני אחד הגדולים של העשור, וגם אחד הפלצניים בו, אם לא ה...

הפאנק בעט במהוגנות, באליטיזם, ב"יפה". מבחינה מוזיקלית הוא מרד במלודי, במורכב וב"איכותי". בכל מה שהפרוג היה. פינק פלויד היה הדבר המאוס ביותר בעיני הפאנקיסטים כי היה להם הצליל הכי נקי והכי בומבסטי, ואולי כי הם היו המוזיקאים המיליונרים הכי מפורסמים. הפאנק מרד פחות בפופ, למשל, כי הפופ הוא עממי. הוא מרד בפרוג כי הפרוג היה אליטיסטי ו(אין מילה אחרת) פלצני. אז כן, הוא מרד בתזרים המזומנים של הפרוג לא פחות מאשר במבנים המוזיקליים המורכבים.

אישית בין הפרוג לבין הפאנק תמיד הייתי בצד של הפרוג. רק בעשור האחרון פיתחתי חיבה לנגינה "מלוכלכת". לפני כן תמיד העדפתי את הצליל הנקי- קלפטון וגילמור על פני ג'ף בק וג'ימי הנדריקס.

__________
1 האלבומים של גבריאל היו חסרי שם. על ההדפסה המקומית של האלבום הראשון שלו היתה מדבקה גדולה ועליה כתוב "סולן להקת ג'נסיס" לכן זה היה שמו בין בני גילי. כשדיברנו על האלבומים של גבריאל אמרנו- איזה גבריאל? אה, סולן להקת ג'נסיס? ובכל זאת כששמעתי את גבריאל באמת כסולן להקת ג'נסיס ב Selling England, אחרי שהתרגלתי לפיל קולינס, זה נשמע מוזר.
פלצנות 675527
באשר לפאנק, לדעתי הוא קם כאנטי תיזה לנגינה הוירטואוזית של ג'ימי פייג' וג'ימי הנדריקס לא פחות מאשר ל'נקיון' והפומפוזיות של הפרוג.
פלצנות 675667
לא יודע כמה אפשר למרוד בפייג' והנדריקס שהיו מסוממים על כל התחת שלהם. כשג'ימי פייג היה מסומם קשות הוא בקושי הצליח לנגן את Stairway to heaven
פלצנות 675668
הסמים היו אז חלק מהמקובל בענף, כך שזה אורתוגונלי לטיעון שלי.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים