בתשובה להיא, 13/04/16 22:09
676292
צר לי שזו התרשמותך שכן לעניות דעתי התייחסתי לטיעונייך. יתכן והייתי צריכה להגיב באופן נקודתי וחד יותר. התייחסתי להכללה שהוספת "כל" ובכך שגית בהבנתך את כוונתי. בנוסף, התייחסתי להתעלמותך מכך ששבתי וחזרתי והתייחסתי למשך דפוס העבריינות הספציפי של גולדבלט. זו לא היתה כוונתי אבל אני מסכימה שאדם עשוי לשנות את תפישתו ולעיתים יחזור בתשובה ולעיתים יצרו והרגליו יגברו על כוונתו הטובה.

לגבי המסר והתוחלת במאמצי השיקום, התייחסתי חלקית בתובנה שאינני בוחנת כליות ולב ולכן יש להוסיף ולהדק חקיקה המגנה על קורבנות פוטנציאליים עתידיים ולא לסמוך על תהליך השיקום והצהרות העבריין המורשע בלבד.

לגבי שאלתך על יחסי לרוצחים, אכן לא התייחסתי משום שההקשר נשמע לי תמוה מעט ובלבל אותי: "אם כך את מתייחסת לעברייני מין המכים על חטא, אז כך גם לגבי רוצחים?" התשובה הטריוויאלית והיחידה האפשרית היא: על אחת כמה וכמה! סופיות הרצח הופכת אותו לפשע שלעיתים שווה בהשלכותיו על הקורבן (שאינו מת פיזית אבל שחייו אינם חיים, הדרדרות לזנות למשל ו/או התאבדות בהמשך) ולעיתים עולה עליו.

הטענה שגולדבלט המשיך במעשיו מתוך איזה תום לב שאינו מבין כי הנורמות השתנו, אכן לא הועלתה על ידך.

אני מסכימה איתך שהיחס לפושע שעבר תהליך שיקום והביע חרטה (וכתבתי שראוי להתייחס למאמצי השיקום שעשה) לעומת מי שממשיך להאשים את קורבנותיו צריך להיות שונה: למשל, בדיוני שחרור מוקדם ולעיתים (וזו התייחסות סובייקטיבית המשקללת את הפשע שביצע לעומת מאמצי השיקום וביטויי החרטה) בהתייחסות החברתית והתעסוקתית כלפיו.

חלק ממאמצי השיקום נכשלים ולכן לא ניתן כלל לסמוך עליהם כמדד יחיד הקובע את ההתייחסות.

בחינת כל מקרה לגופו היא מותרות שכחברה המעוניינת למנוע פגיעה נוספת, איננו יכולים להרשות לעצמנו.

מפאת קוצר זמן, הסתכלתי בשטחיות בקישור שהבאת ושמחתי לראות שבישראל, בשונה מארה"ב ובדומה לארצות אחרות (כקנדה, אירלנד, דרום אפריקה, אוסטרליה ועוד) הניטור והשיקום של עברייני המין מתייחס לקריטריון של רמת מסוכנותם.

עם זאת, פרצה מובהקת אחת במקרה של גולדבלט קיימת ובולטת. אין כל מניעה חוקית (בניגוד למצב בדרום אפריקה, למשל) כי הוא ימשיך ויעבוד בעתיד עם קטינות למרות שהורשע בתקיפת כמה קטינות. הייתי רוצה שהמצב החוקתי יתן מענה הדוק וטוב יותר. את סומכת על תהליך השיקום שעבר ועל ביטויי החרטה שלו. בעיני, לאור משך העבירות, מוטיבציות אחרות שיתכן והיו לו לנקיטת צעדים חיוביים והעובדה שיתכן ויכשל גם אם הוא כן בחרטתו, מחייבים הרחקתו ממפגש יומיומי, לעיתים תוך מרות, עם קטינות.

ככלל, הענישה בישראל נראית לי מקלה ולעיתים שערורייתית.
676388
הענישה על תקיפה מינית השתפרה בישראל במשך עשרים השנים האחרונות בעקבות משפט האונס בשומרת. אני כרגע מייחלת לשיפור באופן הטיפול בנפגעי/ות תקיפה מינית ולהגבלת מה שאפשר לעשות להם/ן במהלך ההליכים המשפטיים.

"בחינת כל מקרה לגופו היא מותרות שכחברה המעוניינת למנוע פגיעה נוספת, איננו יכולים להרשות לעצמנו."
כאן אני חולקת עליך בשני מישורים:

באופן מעשי, מדינת ישראל, עם כל הקשיים התקציביים שלה כן מתקצבת מערכת שמתייחסת לכל מקרה לגופו. כך שהדבר אינו מחוץ להישג יד.

ובאופן עקרוני, עקרון חופש התנועה וחופש העיסוק בחברה דמוקרטית הוא לא "מותרות". וכל עוד אנחנו לא עברנו למשטר דיקטטורי, אלו לא דברים שמותר להתייחס אליהם בקלות ראש. הגבלתם צריכה להיות מנומקת היטב בכל מקרה ומקרה.

מה שניסיתי להגיד כאן זה לא שאני נסמכת על ביטויי חרטה והליך שיקום.
כל מה שיש בידיך זוהי החלטה משפטית משנת 2008. כל מה שיש בידי אלו הצהרותיו הפומביות של גולדבלט ומה שהותר לו על ידי הראשויות.
אלו אינם נתונים מספקים. החלטות לא צריכות להתקבל על סמך מה שמטפטף לעיתונות. עד כמה שאני יודעת, למי שהחליט לגבי גולדבלט היו פרטים יותר משמעותיים. יותר מידע וחוות דעת מקצועיות, וכך ראוי שיהיה.

הסכמת איתי שפושע שהביע חרטה על מעשיו ראוי להתייחסות אחרת מזה שבעט במערכת. אני חושבת שזה צריך גם להתבטא במישור הפומבי. לזה לא ראיתי ביטוי, לא בקמפיין שאותם אירגוני נשים, וגם לא בתגובות שלך. בתחום הזה, כמובן רלוונטי וראוי לשאול אם החרטה כנה, אבל עד כמה ששמתי לב, הדיון לא נסוב על כך.
676463
באשר להתייחסות לנפגעות פגיעה מינית אני מסכימה עם הדברים שכתבת אם כי עדיין יש מקום רב לשיפור גם בתחום הענישה. כדוגמא מהימים האחרונים, שוטר שניצל את סמכותו וכפה יחסי מין על זונה נענש בעבודות שרות בלבד ולא הורחק מן המשטרה.
הטענה כי ענישה מחמירה "אינה מועילה לאף אחד" אף לא כהקלה רגשית של משפחות הקורבנות, היא טענה חזקה שצריכה להיות מגובה בנתונים ובמקורות, במיוחד כאשר יש לנו עדויות הפוכות מפיהם במדיה באשר לרגשותיהם כאשר הפושע נענש באופן מקל או משתחרר שחרור מוקדם. הנחרצות בעמדתך נראית לי נמהרת.

באשר לבחינת כל מקרה לגופו, התייחסתי לגישה המקלה הגורפת המשתמעת מדברייך באשר להקלה על עבריינים העוברים תהליך שיקום.

הגבלת חופש התנועה והעיסוק של אנסים ורוצחים מורשעים, מנומקת היטב בהגדרה. דמעות "יתום אני" של הרוצח את הוריו, נתפסות כצבועות ולא בכדי. על הפושעים הרוצים לנוע ולעבוד ללא הגבלה, היה לחשוב על כך טרם פגעו באחרים, בפרט בעבריינות בדרגה גבוהה של אונס ורצח.
אין מדובר בקלות ראש, להיפך. אני מוצאת את הרעיון של התחשבות מהירה, כמעט אוטומטית, ברגשות הפושע שעבר תהליך שיקום, כמשפיעה על עונשו בהיבטים שונים, בעייתית, אינה מתחשבת מספיק במסוכנות ובקורבנות פוטנציאליים, בנזק שהסב ועלול להסב לנו כחברה בהיבט הרתעתי ותחושה של חיים בחברה צודקת וערכית ואי התחשבות ברגשות הקורבנות (באם נותרו בחיים) ורגשות משפחותיהם.

יתכן והסיבה שלא מצאת התבטאות באשר ליחס חומל ומבין יותר במקרה הספציפי של גולדבלט למרות ששינה את עמדתו וביטא חרטה, נובעת מהטיעונים שכבר העליתי ביחס לאיש ולמקרה הספציפי: משך העבירות, חומרתן, בפרט הניצול הרצוף של קטינות שלא ניתן לטעון כי לא הבין את חומרתו בעת המעשה (קריאת כתב האישום ממחישה זאת ביתר שאת), חשש והבנה שיתכן וישנה מוטיבציה אחרת, פרט לכנות, באשר לתהליך השיקום שעבר (מזכיר קצת, בהיבט הקטינות והציבוריות, את הנסיונות של אייל גולן להיתפס כהגון וערכי) ואולי בעיקר החשש שיחזור לסורו בעבודה עם קטינות נוספות, חשש אמיתי שמבטא תחושת אחריות חברתית ואנושית.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים