בתשובה לבוא, 29/08/16 6:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הוויכוח שלכם נובע מההבדל בין התיאורטי למעשי. מעשית, למי שמבין במוזיקה ובוחן את זה, יש מספיק זמן במהלך הופעה שלמה כדי לזהות אם יש פלייבק או לא. מספיק ארוע מאולתר אחד (מישהו צעק משהו שבלבל את הגיטריסט והוא הרפה לרגע מהגיטרה אבל הפלייבק המשיך לנגן) כדי לדעת, ובהופעות יש בדרך כלל לפחות אחד. בקיצור, מצב שבו במשך כל ההופעה אין לך מושג אם יש פלייבק או לא, הוא תיאורטי בלבד. אגב, גם בלי אירועים מיוחדים, אם הנגינה זהה לחלוטין לגרסת האולפן, זה כנראה פלייבק - כי בהופעות חיות יש נטייה לאמנים לנסות כל מיני וריאציות ושינויים. במצב התיאורטי לחלוטין שבו הפלייבק מושלם (וגם מספיק שונה מגרסת האולפן) והנגנים מאלתרים כל כך טוב עד שלא מזהים שזה פלייבק, אז באמת יש מקום לתהות אם ההנאה נפגמת. אבל זה מקרה כל כך נדיר עד שהוא בעצם לא רלוונטי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שלי הייתה שמנסיוני [לפחות בסגנונות מוסיקלים מסוימים], הקהל לא שם לב להבדל. רוב האנשים, כולל קהל בהופעות חיות, לא מבין כלום במוסיקה. כמובן שיכול להיות שאני טועה. בכל מקרה, הדיון יצא מנקודת ההנחה שאתה לא מודע לפלייבק, אפילו אם היא לחלוטין תיאורטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והדוגמה המיתולגית לרגע שלעולם לא יתקיים עם פלייבק - קלפטון קורע מיתר ורובי רוברטסון לוקח את הסולו משם כאילו כלום. באזור 0:47. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |