 |
א. לא, שינוי לא תעמוד בראש הקוראים דיכוי המרד - היא תשב בערך בשורה השלישית של חברי כנסת שיקראו לכך, שורה מאחרי חברי הכנסת הניציים יותר של העבודה. אתה שוכח שלא רק מודי זנדברג נמצא בשינוי, אלא גם, ובעיקר - אברהם פורז, עד לא מזמן חבר במרצ. מכיוון שהוא זה שפרש ממרצ כדי לקמבק את שינוי, הרי שיש להניח שיש משקל להעדפותיו בהתווית דרכה של המפלגה.
העבודה מעולם לא זכתה לתמיכת ההמונים? ידידי, שכחת שעד לא מזמן היו למפלגה הזו קרוב ואף למעלה מ-40 מנדטים? לא בדיוק רק העשירון העליון.
ב. כן, אפשר לעשות פשרות עם הדמוקרטיה. דמוקרטיה היא דבר שמתבסס על חינוך ועל קבלת תנאי משחק משותפים. המצב הנוכחי בשטחים אינו מאפשר קיום התנאים הללו, ולכן עלינו לייצב אותו בצורה קצת פחות דמוקרטית ממה שהיינו רוצים - לפחות עד להקמת המדינה הפלסטינית. למה להקים מדינה בכלל? כי זה מה שהם רוצים. האופציה השניה שלנו היא לוותר על ישראל כארצנו שלנו - ואיכשהו זה פחות נוח לרובנו מאשר החזרת השטחים. השמאל, על כן, הוא פשרה בין הגישה הימנית המתעלמת מהערבים לגמרי (לא סיפוח לישראל ולא הגדרה עצמית) ובין הגישה הערבית הקיצונית (דחיקת רגלי היהודים ממדינת ישראל, שתהפוך לפלסטין עם מיעוט יהודי (במקרה הטוב)). הגישה הזאת קובעת כי הפתרון הטוב ביותר הוא לאפשר לפלסטינים ריבונות עצמית עצמאית - שתי מדינות לשני עמים.
תמיכה כלכלית מישראל (בדמות יצירת מקומות עבודה) ועולמית תתרום תוך זמן קצר להתבססותו של מעמד ביניים סביר. מעט מאוד מדינות התחילו באמת עם מעמד ביניים גדול. המעמד הזה מתפתח מכוח עצמו בחברה סוציאל-דמוקרטית עד קפיטליסטית-ליברלית. זה דורש תקופת הסתגלות ארוכה, נכון, אבל זה שווה את המאמץ.
ג. לא הבנתי מה אתה רוצה. בעלי השררה (הכלכלית והפוליטית) פועלים כבעלי שררה, וזה ברור וצפוי. אבל בעלי השררה הפוליטית יודעים שבסופו של דבר הם צריכים לענות גם לציבור הכללי, ועל כך נסמך כוחה (המוגבל, נכון) של הדמוקרטיה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש