בתשובה לקרנף האבירים, 18/04/17 0:40
די לעושק! 691517
בסוף 42' השלטון הטורקי השית מס גבוה וחריג על מיעוטים ובכללם יהודים , הייתה להם אלטרנטיבה או לשלם את המס או ללכת לעבודה בכפייה במחנות עבודה בחבל אסטוניה. לוי גרינברג העדיף לעבוד בעבודות כפייה אבל הוא נשבר לאחר 9 חודשים לאחר שגילה שהוא חלה במחלת הסרטן, הוא עלה לארץ כי הוא העדיף לקבל טיפול רפואי בארץ בהדסה, הוא נפטר בהדסה הר הצופים בי"ם כמה שבועות לאחר שעלה לארץ. . מינה גרינברג ירשה ממנו 10,000 לירות שטרלינג [שווה ערך לשנת 2006 כ 268,000 לירות שטרלינג] - אני לא בטוח שהיה אפשר לרכוש אז את כל רחוב דיזנגוף בסכום כזה.

את הכסף היא הפקידה בבנק ולא התייעצה עם אף אחד בנוגע לכך, לימים שכרו דירת 2 חדרים בדמי מפתח ברח' רבי עקיבא 45 בחיפה כאשר חדר אחד הם השכירו לצד ג' ומזה האמא התפרנסה (לא יודע אם הבעלים אישר להם בכתב להשכיר בשכירות חופשית חלק מהדירה והאם הם שלמו לבעלים על כך. כמדומני שהשכרת מושכר בדמ"פ שלא באישור הבעלים מהווה עילה לפינוי המושכר על פי חוק הגנת הדייר ) , הם חיו שלושה בדירת החדר - מינה והילדים -דליה ואחיה .

כפי שציינת הירושה שנחסכה נשחקה עקב האינפלציה. ובעניין זה - אנקדוטה מעניינת בעניין : לימים שהיא כיהנה כשופטת בבית המשפט העליון הגיע לידיה תיק בערעור אזרחי שעסק בתוכנית חיסכון ממשלתית לרכישת דירה -'חיסכון בר מצווה' שמשרד השיכון שיווק משנות השישים באמצעות הבנקים. המערערת עטרה שדמון הצטרפה לתוכנית באמצע שנות השבעים והאינפלציה שחקה את הערך הכספי של תוכנית החסכון ‏1. דורנר בדקה את ההסכם וראתה שההסכם שעליו חתמה המערערת העניק לה ריבית של אגורה לכל שנה , סכום זניח שנשחק לחלוטין. דורנר סברה שדבר כזה אינו מתקבל על הדעת , ותוך שהיא נדרשת לעקרון תום הלב שחל על המדינה ועל הבנק שכנעה את שני חבריה להרכב : טובה שטרסברג כהן ומוחמד זועבי לקבל את ערעורם של החוסכים ולשלם להם סכום ריאלי לאחר שערוך החיסכון שצברו בתוספת ריבית מתקבלת על הדעת . "אני " אומרת דורנר , "ראיתי בזה פסק דין חשוב ביותר , שהיה בו היבט חברתי מן המעלה הראשונה . הרי מדובר באנשים קשי יום שצברו סכומים קטנים , וגם את זה המדינה נטלה מהם , ויצא שהם נתנו למדינה הלוואה עומדת למשך חמש עשרה שנים" המדינה ביקשה דיון נוסף , והרכב של שבעה שופטים , בראשותו של הנשיא ברק קיבלו את עמדת המדינה וקבע שההסכם סביר.

היא שירתה במחלקת המחקר במודיעין -במדור סוריה , במחנה יונה (כיום - מלון הילטון בת"א) .קצין המודיעין הפיקודי היה אז רס"ן אריאל שרון .היא לא התקבלה לעתודה האקדמית ובשל כך היא למדה משפטים בין חמש לשבע בערב בשלוחה התל אביבית הקטנה של האוניברסיטה העברית ברחוב המסגר (ולאחר מכן למדה בירושלים). במהלך לימודיה פגשה את שמואל דורנר ומי שעתיר להיות בעלה שעלה לארץ במסגרת ילדי טהרן.

בתום השירות הצבאי היא נקראה לשירות מילואים במחלקת המודיעין ושם היא קיבלה סיוע לאור מצבה הכלכלי בכך שהיא החלה לעבוד ביחידה כאזרחית כעובדת צה"ל. ‏2

אגב פנימיות- אני חושב שזה היה דבר מקובל לנערים ( או ילדים ? ) לחיות בפנימיות ולפחות עד סוף שנות ה80.לא יודע מה היה החתך הסוציואקונומי של האוכלוסיות הנ"ל לאורך השנים ,אבל בהנחה שמעמד הביניים היה נמוך בדרך כלל סביר שלא הייתה בכך בושה לחיות בפנימיות.

בתי יתומים בארץ לעומת זאת יש להם סטיגמה אומללה כזאת ,למרות שיש הרבה פנימיות שהוגדרו מראש כבתי יתומים ועדיין מכונים כך גם כיום ומן הסתם שיעור היתומים שם הוא שולי.

לסיכום- אני חושב שדליה דורנר הצליחה בזכות מי שהיא ולא בגלל קשרים או שיוכה לאליטה כלשהי. מי שרצה להצליח וידע לאכול עכברים - הצליח גם הצליח גם אם שמו היה מוחרקה.

-----------
1 בתנאים ששררו במשק באותם ימים - אינפלציה 5% וריבית של 6% זו אכן היתה תוכנית הגיונית .לא כך כעבור אחת עשרה שנה , באינפלציה דוהרת של עשרות אחוזים .

2 ראה עוד ובהרחבה - נעמי לויצקי ,העליונים הוצאת הקיבוץ המאוחד -2006
די לעושק! 691546
נדמה לי שלפני הקמת המדינה (וגם קצת אחר כך) השכרת חלק מדירה מושכרת בדמי מפתח ל"דייר משנה" (זה המונח המשפטי) היתה מקובלת ומן הסתם מעוגנת בחוזה השכירות המוגנת (=שכירות דמי מפתח) אלא אם כן בעל הדירה סירב לכך. לבעל הדירה בדרך כלל לא היתה סיבה להתנגד כי להכנסת דייר משנה מכיוון שזה הקל עליו למצוא שוכרים.

זה מצב דומה למה שיש היום לעיתים בשכירות חופשית: לשוכר הראשי מותר להכניס דיירי משנה (נקראים "שותפים לשכירות") אם בעל הדירה לא מתנגד להכנסת שותפים (יתכן שהשותפים חותמים חוזים מחודשים עם בעל הדירה כתנאי לכניסתם לשותפות). שוב: ההסכמה לדיירי משנה בשכירות חופשית מקובלת כי זה מקל על בעל הדירה להשכיר את דירתו (בעל הדירה לא צריך להמתין חודשים עד שימצאו _כל_ השותפים).

היום פחות מקובלת שכירות משנה בדירת דמי מפתח כי הסיטואציה הכלכלית של דיור היום שונה בתכלית ממה שהיה פעם.
די לעושק! 691555
רגע, אז מחנה יונה הוא מה שנודע מאוחר יותר כ"המערה החשמלית"?
די לעושק! 691558
מן הסתם כן - אם הייתה כזאת באמת מערה -

" הסופר אריכא זוכר היטב את פרטי המערה ואף מצא תצלום נדיר של פתחה אצל ראובן חזק שירש אותו מאביו הצלם. כשאני בא לבית אריכא המשקיף ממרחק אל חוף נתניה, מתאר לי אריכא איך לפני כשבעים שנים מצא אותה. הוא גדל כילד על שפת הים של תל אביב שנים טרם הגיע לשם מוסינזון. בעת ההיא של סוף ה-‏30 טרם גן העצמאות, היו שם רק מחנה יונה הבריטי, מצוקי חוף פראיים, מערות קטנות שנכרו עי הרוח בסלע וצריפי עולים שמצאו מקלט וגם המערה ההיא. "הייתי חיית ים קטנה", אומר לי אריכא, איש נאה ומזוקן שלראשו, גם בבית, כובע עור.

יום אחד ראה על המצוק גבר כבן שלושים מגודל שער כמין רובינזון קרוזו וציף אינדיאני גם יחד וכך גילה את מקס קלינהוף בפתח המוסתר למחצה של המערה שחפר. תחת הפתח היו באבן כמה מדרגות והילד אריכא ירד עימו אל מין חדר חצוב ובו מיטה מאבן, מזרון ופינת בישול וגם מזוודת כלי צורפות עימה ברח מקס מוינה ב1933. ואת הכל האירה נורת חשמל בעת שהעיר עצמה טרם היתה מוארת בשלמותה.."

https://igalsarna.wordpress.com/tag/המערה-החשמלית/
די לעושק! 691560
גן העצמאות. אולי מערה אבל לא חשמלית.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים