הדברים הסמויים מן העין 69343
אינני נוטה בפורומים(ובאייל עוד פחות) לכתוב משהו אישי,
אך את גלית,"הרווחת" זאת ביושר.
לפני לא מעט שנים עבדתי במוסד למפגרים שבו, פרט לצוות הישראלי הרגיל, היו גם מספר מתנדבים מגרמניה שבאו דרך ארגון "כפרה" הגרמני,חלקם אם לא כולם עשו זאת כתחליף לשירות צבאי,ואגב, בחירתם זו האריכה את משך שירותם לעומת חבריהם שבצבא.
אני זוכר את התפעלותי מהם:איכותיים,אידיאליסטים,מסורים כ"כ. הם עבדו מעבר לשעות העבודה, פשוט מתבוננים מה צריך ועושים,ואח"כ שומרים קשר,באים לבקר שוב בישראל.
אינני יודע אם אני מחדש למישהו, אך אזכיר שבמוסדות הללו הצוות הזוטר שעושה את העבודה השוטפת והשוחקת עם הילדים הם אנשים (בעיקר נשים) קשי יום,העובדים בשכר מינימום.המתנדבים הצעירים הביאו אנרגיה חיונית של התלהבות שהחייתה גם את הצוות השחוק.
זו בכלל תופעה מעניינת כיצד השחרור משאלת התמורה לתרומה משפיע על איכות העבודה.(אולי למערכת האייל יש מה לומר על זה).

שאלתי אז את עצמי מדוע אינני רואה תופעות התנדבות כאלה אצל צעירים ישראליים,ועניתי בצער שכנראה הצעיר הישראלי מרוכז מדי בעצמו.הוא מאמין שאת הצמיחה ימצא באשראם אך לא בנתינה (ה"פראירית").
השנים עברו,כיום אני קשור באופן מסוים למסגרת חינוכית שנעזרת בש"ש.יש להם קומונה והם אינם נופלים מהנוער הגרמני הנפלא שפגשתי אז.מספר הפונים לשירות הזה צומח כל שנה,עד שנדרש תהליך סינון והתאמה של המועמדים. במסגרת שאני מכיר הם עמוד תווך,עושים הכל,הכסף שנחסך על שכר(הם מקבלים מחיה ודמי כיס,ואני מניח שכולם יודעים שתקציבי הרווחה בארץ דלים) מאפשר יותר חוגים,שיעורי עזר,וכו.הם שומרים קשר שנים אח"כ.לרובם זו שנת מפתח בחיים,הם מגיעים "ילדים" והולכים לצבא בוגרים,פעמים לתפקידים קרובים,מש"קית ת"ש וכו'.

קוריוז:מנהל המסגרת,פסיכולוג קליני בהכשרתו,היה בעלומיו ש"ש בגרעין בעיירת פיתוח.

לכאורה כל זה, ענין צדדי בארצנו הדוויה,אך לדעתי נייר הלקמוס לערכה של חברה, הוא יחסה והשקעתה בבעלי הצרכים המיוחדים,ובצמצום הפערים.

מילה טובה אחרונה גם לעורך, על האסרטיביות מול ה"קשיש" הנרגן,שלא קיבל את מנת ה"אינטלקטואליסמוס" היומית, ולכן סר מכאן זעף.
הדברים הסמויים מן העין 69355
לשאלת התמורה לתרומה: אם תיקח אדם שעושה משהו מתוך אהבה בלבד, ותתחיל לשלם לו עבור עשיית הדבר הזה, כשתפסיק לשלם לו, הוא יפסיק (או מאוד יצמצם) לעשות את הדבר הזה. או לפחות כמה מחקרים מראים.

אבל אולי יותר קשור לעניין זו שאלת הדיסוננס הקוגנטיבי: אני משקיע במשהו המון זמן ולא מקבל על זה כלום, ולכן אני משכנע את עצמי שאני מקבל מזה הרבה יותר מאשר "סתם" כסף, ולכן ממשיך לעשות זאת ביתר שאת, מאשר אנשים שמקבלים כסף על זה ולכן לא סובלים מאותו דיסוננס.

אולי מישהו שלמד פסיכולוגיה יותר לתקן ו/או להרחיב על הנושא.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים