בתשובה לג. שמעון, 11/05/02 14:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מרגיש קטן כאן בין כל המלומדים, אבל כיון ששמעון הדגיש שהדיון אינו רק ליודעי ח"ן אתערב גם אני (אגב, השם אורי מילשטיין נישמע לי מוכר – נדמה לי שאמי ז"ל, דפנה אורדנג, אח"כ עבר-הדני, למדה אתו בהדסים. בספר הזיכרונות שלה מאז יש פינת דף מקופלת ועליה כתוב "סוד כמוס" ומתחתיה "לדפנה הפרה ולמילשטיין הסוס". ישפטו הקוראים באיזו מידה התיישן חלקו האחרון של המשפט). בענין חוסר האפשרות לתרגם מונחים במדויק משפה לשפה (ובעצם מתרבות לתרבות): אי שם בשנות השמונים ישבתי כשומע חופשי בקורס "מבוא שיטתי לפילוסופיה" באוניברסיטת ת"א. אחד השיעורים הוקדש לפילוסופיה של הלשון. המרצה, אסא כשר, אמר שפילוסופים העוסקים במערכות של נורמות (ושפה היא מערכת של נורמות) מבחינים בין שני סוגים של מערכות כאלה: מחד, מערכות נורמות הבאות לפתור בעיות שקיימות מחוץ להן (כמו מערכת חוקי התנועה, שמטרתה לאפשר לאנשים להגיע ממקום למקום בבטיחות ובמהירות), ומאידך מערכות המגדירות את התחום עליו הן פועלות (למשל חוקי השחמט, שאין להם משמעות מחוץ למשחק השחמט). אם זכרוני אינו מטעני, כשר ציין שכיום יש קונצנזוס בין העוסקים בתחום, ששפה היא בעיקרה מערכת נורמות מן הסוג השני – כלומר מלה בעצם מגדירה את מה שהיא מתארת, ולא באה "אחריו". כדוגמא הוא הביא את המילה "תסכול" שהופיעה בעברית בסוף שנות החמישים. עד שהיא נטבעה, אנשים היו עצובים, או סבלו מפח נפש, אבל תסכול לא הוכר בתרבות. הדוגמא הזו ממחישה את הקושי בהעברת מונחים מתרבות לתרבות, אך גם את העובדה שהבנת מונחים מתרבות זרה היא בסופו של דבר אפשרית – במקרה זה לא רק ע"י ישראלים חוקרי הלשון האנגלית, אלא ע"י התרבות דוברת העברית כולה, שהפנימה את המונח עד שהפך לחלק ממנה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רן יקירי, בלוס אנגלס או בכל מקום אחר, אמך ז''ל לא רק למדה איתי בהדסים, אלא גם היתה חברה מאוד קרובה שלי במשך שנים אחדות בכל המובנים. עד כדי כך קרובה, שעד יום מותה לא סלחה לי ניתוק הקרבה. אני מניח שעל ניתוק הקרבה לא רק כעסה האם אלא מסתבר שגם הבן נוטר ונוקם. אבל קח בחשבון שללא ניתוק הקרבה עם אמך אתה לא היית בא לעולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מן הראוי היה שמסר כזה יישלח לדואל הפרטי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש להניח שהפומביות באה כתגובה על הדיבורים בעניינים הסוסיים למיניהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאור ידיעותיי הדלות על הכותב, אין לשער זאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה הנ"ל התייחסה למשפט של רן מניו יורק: "ישפטו הקוראים באיזו מידה התיישן חלקו האחרון של המשפט" ובכן, אם חלקו האחרון לא התיישן בעיני רן מניו יורק, המזכיר את חברתי ז"ל ואמו ז"ל, שאינה נוגעת לדיון באשכול זה, ראוי היה להזכיר לו שהחיים לא התחילו בלידתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוק ההתיישנות משתנה, דומתני, מאדם לאדם. מתגובתך אני מסיקה שגם חוקי ההיגיון משתנים באותו אופן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי אורי, פספסתי את תגובתך ב-2006, אולי מוטב מאוחר? :) האמת היא שלא ידעתי על הקשר ביניכם - כל מה שידעתי זאת הפינה המקופלת. ההערה עם הסוס התיחסה לכך שאתה שנוי במחלוקת, ויש לך אוהבים ושונאים, כך שנוקם ונוטר זאת קצת היסחפות :) בכל מקרה אשמח להיות בקשר אתך ולשמוע יותר על התקופה הזאת בחיי אמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כבר ראית, אבל פריט הטריוויה הזה מופיע גם בערך הוויקיפדיה על אמך. הערך מפנה לספר של מילשטיין המתאר את יחסיו עם אמך באריכות ופירוט הגורמים לי לחשוד שהוא זה שלא התגבר עליה, ולא ההפך (אזהרה אם עוד לא ראית, קח בחשבון שיש שם פירוט אינטימי גרפי). הדובדבן? מילשטיין טרח להזכיר בספר גם את תגובתך העתיקה :) לא זכרתי את שם אמך קודם, היה מעניין ללמוד שהיא אחראית לכמה דברים שהותירו חותם גם בתרבות הפופולרית. הצטערתי לקרוא שנפטרה בדמי ימיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, לא ידעתי | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |