בתשובה להפונז, 01/04/18 5:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מסכים אתך לחלוטין. אולי כדאי לבחון את ההתפתחות של הדברים. א. גם בכור העירקי וגם בכור הסורי, בשלב התכנון לא חשבו על עמימות ואי הודאה, אלא על הסתרה ממש. התכנון סבר שהמצב דורש ביצוע חשאי ומניעת פרסום, לא כדי להסתיר מהאויב אלא כדי ליצור מיסוך במרחב התודעה שיקל על האוייב לא להגיב. החשיבה הזו הוכחה כלא רלאבנטית. רשעים יצטטו את קיסינג'ר שאמר שלישראל אין מדיניות חוץ. הכל זה מדיניות פנים. אני חושב שהסיבה היא הרבה יותר פרוזאית. תמיד יהיה הבכיר שלשונו זריזה יותר ממוחו ותמיד יהיה החפפן שישכח תעודת הזהות בדירה אליה פרצו. ב. נותר אם כן, רק מהלך ההכחשה/אי ההודאה. כפי שאמרת נכון לאי ההודאה יש חשיבות רבה בפני עצמה. בעולם המורכב שבו אנו חיים, מעטים הדברים שאנו יודעים באופן ודאי ולא שנוי במחלוקת. דבר קרוב מאד לזה הוא כאשר ה"חשוד" מודה באשמה. ג. אפשר לסווג את אי ההודאה ל-3 סיווגים הכחשה/אי תגובה/התחכמות. כאשר אינך רואה בעצמך חכמה או תחכום יתר רצוי לבחור בהכחשה. פוטין בוחר לעתים באופציה זו ולרוב נראה שהיא מספיק טובה. ד. כאשר אתה מעריך עצמך כמתוחכם ואינך רוצה להתפס כשקרן מועד, אפשר לבחור באין תגובה. כאמור זו אופציה הדורשת תחכום שכן הגלישה מאי תגובה להתחכמות קלה מאד. ה. כאשק אתה חכם בעיניך אבל נעדר תחכום אמיתי ובעיקר כאשר אינך מוכן לוותר על קרדיט מוצדק או מזוייף למען טובת הכלל, אתה בוחר בהתחכמות. הכחשה כלפי חוץ מלווה בזחיחות, קריצות עין ובדיחות על ליכטנשטיין. העונש הוא שאתה נתפס כצבוע, יהיר ולא אמין הכל בו בעת. לא לחינם כאשר ממשל בוש רצו שישראל תשמיד את הכור הסורי, הם נמנעו לומר לה את זה וטענו שהם בוחרים באופציה דיפלומטית אותה בחרו שלא לממש ברגע שישראל הודיעה על החלטתה לתקוף. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |