 |
שמת את האצבע על אחת הנקודות החשובות ביותר באמנות של הדיפלומטיה הבינלאומית. אני מתרשם שהיכולת להבחין ולנצל את הרגע הגדול והחולף שבו הסנקציות הכלכליות ממשות את הקצה המירבי של השפעתן בטרם הן הופכות לאמצעי המחזק את הסרבנות והקיצוניות, הוא אבן החכמים של אמנות הדיפלומטיה.
יש לי הרגשה שאתה צודק וזהו כמעט כלל שסנקציות לעולם אינן מביאות להתמוטטות מי שהן מופנות נגדו. היחידים שנופלים הם אלו שממילא היו כבר בנפילה. היוצא מן הכלל הגדול הוא דרא"פ ואני מפקפק מאד אם היא התפוררה בגלל הסנקציות ולא בגלל שהיתה מבוססת על ברית בלתי נוחה בין המתיישבים הבריטים להולנדים (הבורים).
המקרה הקלאסי שנלמד כאן הוא מה שקרה בהפסקה שבין מלחמות העולם (1919-1939). אין ספק שלהתנהגות הלא חכמה של בעה"ב ובראשן צרפת, היתה חלק גדול בנפילתו של משטר ויימאר ובעלייתו של היטלר. הסכם ורסיי הנקמני והצדקני, וההתנהגות הבריונית והרבאנשיסטית של צרפת ובריטניה כלפי הרפובליקה החלשה של ויימאר בשאלת הפיצויים בשנות ה-20 ובפרט על הרקע של השפל הכלכלי והאינפלציה, הם ששברו את גבה של הרפובליקה. כאשר המעצמות חזרו לשפיות והבינו שהנסיונות לסחוט סכומים בלתי אפשריים מן הגרמנים מוטטו את הכלכלות שלהן עצמן, נמצאה הפשרה הגואלת. האסון היה שהפשרה והויתורים האלו כבר לא יכלו להחיות את האמון הציבורי ברפובליקה הגוססת וחלקן אף נפלו כפרי בשל לידי השלטון הנאצי החדש. את כל הקטסטרופה הזו צריך להעמיד מול תכנית מרשל אחרי מלה"ע שגם הובילה לפריחה כלכלית של ארה"ב בשנות ה-50 וה-60 וגם סופה שמוטטה את ברית ורשה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש