 |
|
 |
||
|
||||
 |
ההיגד לפיו צה"ל נכשל במשימה של הגנת הגדר ללא שפיכות דמים מופרזת, מופרכת בעיניי מכל כך הרבה בחינות שאני מתקשה להחליט מהיכן לתקוף אותה. לשם פשטות אומר כך: א. אני סבור שלהגן על הגדר מבלי שיהרגו כמה עשרות עזתים היא משימה קשה עד בלתי אפשרית. בסופו של דבר, אם החמאס מחליט לשפוך כך וכך דם על הגדר, אי אפשר למנוע זאת ממנו ע"י גניבת קלסרי קסם ממערה חשמלית מתחת לבי"ח או ע"י התזת שתן בואשים בצבעי זרחן. ב. העובדות בסופו של יום הן שהחמאס יזם, הוביל וקבע את מחיר האירוע. צה"ל תפקד כאן כדוב צעצוע שממשלת ישראל הטילה עליו לבצע משימה כפויית טובה ואולי במחיר בלתי אפשרי. אחרי הכל, כמה אפשר לחבוט בדב הצעצוע שכולנו אוהבים. ההתרשמות הברורה שלי היא שבעוד הצד היהודי שרוי בויכוחים וירטואליים עם עצמו ומבלבל את דעתו ברעיונות וחזיונות יקרים ועקרים, נראה שהחמאס איכשהו נשאר קרוב למציאות הריאלית ומנהל מאבק עיקש ועקבי בגבולות הגזרה של המציאות. חה"כ הפלשתיני מחאן יונס סאלאח ברדוויל שהודיע ש-50 מן ההרוגים הם אנשי מפלגתו (החמאס) משמש את אוילי הימין כדחליל קש ומקהלה יוונית המלווה ומאיירת את עליונות הגניוס היהודי שלהם. איש משום מה לא טורח לשאול מה מניע אותו לומר את הדבר שאותו הם כל כך ששים לשמוע. אני מניח שתאוריית הערבי הטיפש איכשהו מספקת את סקרנותם. ההסבר היחיד ששמעתי הוא שדו"צ שבאופן טיפוסי ישראל הטילה עליו את משימת ה"הסברה" לציבור הפלשתיני, שוב הצליח לקלוע לאורח המחשבה של עדת המוחלשים והמקופחים. נראה שבעזה הציבור מלחש מאחורי הדלתות שהחמאס שולח את ה"אזרח הקטן" לשפוך את דמו בחזית בעוד אנשיו מפנקים עצמם מעטיני העולם האיסלמי התומך. נראה שהיה חשוב לאנשי החמאס להדגיש כי הם הנושאים את עמם עלי שכם ולא להיפך. בכך מגלה החמאס לדעתי ריאליזם הרבה לאין שיעור מן הציבור הישראלי בהבנת האיזון הנכון בין יחסי פנים וחוץ. עושה רושם שלישראלים בפרט יש איזשהו צורך נפשי בלתי נדלה לראות עצמם כשחקנים ראשיים על הבמה האירופית או העולמית או השד יודע מה. לא חשוב כמה נזיפות ינזפו דיפלומטים בנלוכסיים בפראים של המזה"ת. לא חשוב כמה החלטות נגד ישראל יעברו בטריבונלים של האו"ם או האיחוד האירופי. האמת העמוקה היא שהם לא שמים פס. אם הערבים והיהודים היו אוחזים איש ברעהו ונבלעים בתהום מצולות, העולם היה נושם לרווחה. מי שמעניק לקשקושי התקשורת הבינלאומית החייבת למלא שעות אין קץ של שידור, יותר חשיבות ממה שהוא מעניק לתחושות של הצדדים הנלחמים, בהכרח שהוא טועה. נראה אם כן, שבניגוד לדעת השוטה, העזתים לא רואים במה שהתרחש איזשהו ניצחון זוהר, אלא יותר עוד שלב קשה במלחמה אינסופית עם האוייב. מה אם כן היא המטרה שלהם? מהו ההישג שאליו הם חותרים? א. "איסמעיל הנייה מבטיח היום (רביעי) כי ארגון הטרור חמאס' שהוא מבכיריו, יהרוס את חגיגות העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים כחלק מהכרת האמריקנים בעיר כבירת ישראל". לפי אחת הפרשנויות החמאס מתגאה בהצלחתו לחצות את המסך הישראלי בין החגיגות לפתיחת השגרירות הירושלמית לבין המהומות בגדר. כבר התבדיתי בעבר בכגון דא, אבל נראה לי שהתפיסה החבלנית הזו היא הפגנה של חולשה עצומה. אני רוצה להאמין, שאילו היתה לישראל ממשלה שפוייה שאינה נתונה לחסדיו של קהל קנאים מטורף, היה קל מאוד לנצח את האוייב האומלל הזה. אחר הכל הוא פשוט נותן את מפתחות הניצחון בידינו. ב. ההסבר היחידי העולה בדעתי הוא שהמהומות על הגדר הם חלק ממאמץ ממושך ועקבי שמנהל החמאס כדי לשבור את הסגר הבטחוני של ישראל על עזה. בהחלט אפשרי שהחמאס יגרום בעצמו למשבר הומאניטרי ברצועה על מנת להגיע לחבירה עם הצי הטורקי או האירופי שישלח להציל אותם. מה יעשה החמאס כאשר הסגר יפרץ? הוא יכניס לרצועה טילים כבדים,ארוכי טווח אולי כימיים וכך ייצור מאזן אימה חדש בינו לבין ישראל, בדומה למה שמתרחש בלבנון שם עצמתו של החזבאללה מרתיעה את ישראל מביצוע מהלכים מטופשים בלבנון. בהיות הממשלה שלנו מה שהיא (בהיות בסיס התמיכה שלה, מי שהוא), ממשלת ישראל נעולה בעמדה האחת והיחידה של הגנה עד זוב דם על המצב הנכחי. האם הסטאטוס קוו הזה מאפשר לחמאס להקיז את דמה טיפין טיפין בהגנה על עמדה שמחירה עולה לאט אבל בהתמדה? האם זה יכול להיגמר בהתמוטטות ישראל מאבדן דם או בהתקפת טירוף שבה במחיר עשרות/מאות הרוגים, צה"ל יפרוץ את הדרך לחיילי צבא ה' בדרכם לנחלת האבות האבודה על גבול מצריים? מה היה קורה אילו היתה ממשלה אחרת בישראל? האם לא היה ניתן לשקול את המחיר מול התועלת של הסגר הבטחוני. האם המצב לאחר הסרת הסגר הוא בהכרח רע יותר מהמצב היום. האם מאזן אימה בין ישראל לרצועה, כאשר האירופים או הטורקים יהיו אחראים להזין את הפיות הרעבים ברצועה, להטיס אותם לבתי חולים בטורקיה או באירופה, לספק להם חשמל ומים, השד יודע איך, יהיה בהכרח מצב רע יותר לישראל? איש לא מטיל על ישראל את האחריות למצב ההומאניטרי בסוריה ובלבנון (בואו נדייק, שום איש סביר). האם המחיר שהמשך הסגר גובה מאיתנו, שווה את מחירו? אני כלל איני בטוח בכך. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |