בתשובה לאריק, 01/06/18 13:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לבן שלי (היום כיתה א') הקפדתי למסגר את יציאת מצרים, המבול ואלוהים כ''סיפורים, שלא היו באמת'', החל מהפעם הראשונה שהוא למד עליהם בגן (ודי מהר הייתי צריך להוסיף שיש אנשים שחושבים בטעות שיש באמת אלוהים). נראה לי שהוא הפנים את זה בצורה שמחזיקה מעמד עד עכשיו. קורה שהוא שואל אותי על דברים כמו בר כוכבא אם הם היו באמת, ואני אומר לו ''כן'' על בר כוכבא והמכבים ו''כנראה כן'' על שלמה המלך. הוא לא בהכרח זוכר מה כן ומה לא, אבל זה לא כל כך חשוב לי. הרבה יותר חשוב לי שהוא זוכר שהרבה מסיפורי החגים הם אגדות. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האם אי אפשר לומר לילדים, בפרט בני 6, שאיננו יודעים? האם התשובה הזו (שהיא לטעמי גם יותר נכונה) לא מעודדת סקרנות ולמדנות, יותר מתשובות מוחלטות שעשויות להישמע (לא אצלנו כמובן) כ"תפסיק לבלבל את המוח"? המבול, מופיע לא רק בתנ"ך אלא בהרבה מיתוסים כנעניים ומסופוטמיים. יתכן כמובן שמדובר במיתוס דתי שעבר בין עמים קרובים, אבל יתכן שזה עיבוד מיתולוגי של זיכרון פרהיסטורי, למשל פריצת הדרדנלים והצפת אגן הים השחור. (חשוב על הסיפור על מגדל בבל). יציאת מצריים בודאי התרחשה ויותר מפעם אחת. אנו יודעים למשל שההיקסוס פלשו למצריים וכעבור כמה מאות נסוגו ממנה. ההשפעות התרבותיות, הדתיות והלשוניות של מצריים על כנען ידועות היטב. אי אפשר לדעת עד כמה מדובר בהשפעת אלף שנות שלטון מדיני וכמה מהגירות של ממש. השמות אפריים ומנשה הם כנראה ממוצא מצרי ויש לא מעט היסטוריונים של המקרא הסבורים ששבט לוי היו מהגרים מצריים. שלמה המלך נחשב גם היום ע"י מלומדים חשובים (בעיקר מקרב המינימליסטים) כדמות אגדתית. הם מסתמכים על העדר ראייה חוץ מקראית ברורה לקיומו וכן על האופי הלגנדרי של סיפורי שלמה במקרא. ונשארנו רק עם אלוהים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי המבול ראה תגובה 150598 . יציאת מצריים היתה הגירה או חזרה של כנענים שלעתיד נקראו 'שבט לוי' ויצרו מיתוס שבכיכול קרה לכל אבות תושבי ממלכות ישראל ויהודה. שלמה היה דמות אמיתית אבל ללא כל סיפורי הגדולה שנוצרו עליו כבבואה לימי מנשה. ראה בענין זה את ישראל פינקלשטיין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב ש''איננו יודעים'' זה צמחוני מדי. ברור שהסיפור הוא אגדה, זה שיש לו שורשים כאלה ואחרים זה משני. על שפע נושאים אחרים אני אומר לו ''אני לא יודע'' או ''המדענים לא יודעים'', בתקווה שזה יעורר את סקרנותו (לא מי יודע מה מצליח). בנוגע לדת חשוב לי יותר לחסן אותו, נגד האנשים הרבים שהוא ישמע בלי ספק מציגים את הדברים האלו כעובדות. לעזאזל, בבית ספר שלו יש על מסדרון לוח קיר ארוך שמציג תקציר של ההיסטוריה על ציר הזמן, ובלי למצמץ הוא מתחיל באדם הקדמון וממשיך באברהם ושרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מספיק לייקים בשביל המשפט הראשון שלך. (ככה זה כשאין לך חשבון פייסבוק :). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהשאלה האמיתית כאן אינה אם שלמה המלך היה או לא היה, אלא שאלת היחס כלפי גננות/מורות. אנו כאנשים מבוגרים מבינים שהנ"ל אינם בד"כ מורי דרך לחיים אלא עובדים של הממסד שסה"כ רוצים להגיע לתלוש שלהם בסוף החודש, בלי להסתבך עם האח בנט או המנהלת רגב. אנו גם יודעים שדרכנו היא דרך הפנקסנות הכפולה של כבוד והתנהגות ראוייה כלפי מורים, מחנכים ובעתיד מפקדים, תוך שאנו שומרים על דעותינו הפרטיות מכל משמר ולא מתחייבים לקבל כל דבר שנאמר לנו מלמעלה. למען האמת, זה יותר מסובך ממה שזה נשמע. קל מאד להגיע מעמדה כזו להתנשאות וזלזול במורה, מה שעשוי להביא לתוצאות רעות באמת. חובה שנפסיק להסתתר מאחורי המילה חילוניים. אנו איננו חילוניים סתם אלא מיעוט ליברלי חופשי. כמיעוט קטן, אנו זכאים למעט התנשאות בכך שערכינו טובים מערכיהם של האחרים. בין ערכינו יש שני ערכים שוים בחשיבותם: אנו מאמינים שדעה מנחילים לא בדרך הסמכות אלא בדרך ההנמקה והשכנוע ואנו מאמינים בכיבוד הזולת גם אם דעתו שונה מדעתנו. איך מעבירים דבר כזה לילד בן 6? לא קל. אבל נדמה לי שהגישה של הצגת עצמנו כמי שאינם יודעים היא בריאה יותר מהגישה האומרת שהמורה טועה. היא מעין מבוא לחינוך האומר שיש יותר מדעה אחת ויש אנשים שכדאי לכבד ולהתוכח איתם (כמונו) ויש כאלו שכדאי לכבד ולא להתווכח (כמו חלק גדול מהגננות/מורים). שמעתי ברדיו שיחה עם ביולוג ערבי-נוצרי בכיר מישראל, אדם שנשמע רחוק מאד מקיצוני. במהלך השיחה הוא הזכיר את המונח כיבוש. רק לאחר מספר פעמים, הבחנתי שיתכן שהוא מתיחס למצבם של ערביי ישראל (ערביי 48). יתכן שהבנתי לא נכון, אבל העובדה שהוא אינו טורח לדחוף את אצבעו לעינינו עם דעתו זו, היא שהופכת אותו למדען מכובד במקום לחנין זועבי. אורח החשיבה וההתבטאות הכפול הזה, אינו יאה לרוב. הוא יאה בהחלט למיעוט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים עם כל מה שכתבת, ורוצה להדגיש שלדעתי אפשר לחנך להכרה שהמורה טועה ועדיין צריך לכבד אותה, ועדיין אפשר וצריך ללמוד ממנה. ממילא, כמו שאומרים כל גורואי החינוך, מה שמשפיע הוא לא מה שאתה ההורה אומר, אלא מה שאתה עושה. אתה יודע, זה לא רק לצורך חינוך, יש הרבה אנשים מאמינים שאני באמת ובתמים מכבד, ושמח ללמוד מהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה רגע, אני לא מסכים עם כל מה שכתבת: אחרי שהבהרתי את עניין הטעות והכבוד, אני חושב שיותר בריא לומר שהמורה טועה מאשר שאנחנו לא יודעים. זה מאוד תלוי בילד, אבל כך זה עם הילד שלי ואני חושב שעם רובם (המיעוט הוא ילדים חקרנים וסקרנים בצורה יוצאת דופן). דיסקליימר: בינתיים (כיתה א' כאמור, ואחרי גנים עירוניים), למרות שאמרתי "אגדה", לא הגעתי למצב שהייתי צריך להגיד בריש גלי "הגננת/המורה טועה". כנראה הן לא אמרו בריש גלי "כן, זה היה באמת", ואני מניח שהבן שלי לא עימת אותן עם מה שאני אמרתי לו. אז כל מה שאני אומר הוא עדיין רק בתיאוריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא צריך לומר שהמורה/גננת טועים. החומר שהמורה מביא מוטעה, נקודתי, אגדה וכו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנסיוני האישי מה שאתה עושה הרבה פחות אפקטיבי ממה שמייחסים לו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |