בתשובה להאייל האלמוני, 29/06/18 0:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כל החנויות מוכרות גם חווית קניה, מי יותר ומי פחות. גם הגישה, הנקיון, התאורה, המבחר, הריווח בין המדפים, כולם חלק מחווית הקניה. אני מעדיף את רמי לוי על שופרסל גם משום שהקופאיות שלו יותר זריזות ויותר חביבות (זה בדרך כלל הולך ביחד). קשה לכמת את החלק של החוויה (כמה שופרסל צריכה להוריד במחיר כדי שבכל זאת אקנה שם עם תור ארוך יותר וקופאית לא חביבה) אבל אפשר לקחת דוגמה מהסופרים השכונתיים שיקרים בערך ב 20% מהסופרים דיסקאונט בפאתי העיר ובכל זאת קונים בהם כי זה קרוב יותר הביתה. אני מנחש שחנות בגדים מוזנחת שלא מספקת חווית קניה טובה וממוקמת ברודיאו דרייב לא תמכור אפילו פריט אחד, גם אם תמכור בהנחה של 20% משכנותיה. עבור וולמארט זה עניין כלכלי. וולמארט ידועים ביחס הגרוע שלהם לעובדים, לכן "להפוך את העולם למקום טוב יותר" לא נראה לי חלק מהתכנית העסקית שלהם. אבל כל זה משני לשאלה המרכזית שאנחנו עוסקים בה- אתה טוען שלבעל המסעדה יש זכות להפלות את מי שדעותיו הפוליטיות אינן מוצאות חן בעיניו. בתחילת הדיון הסברת שזה משום שמסעדות עוסקות באירוח, ולכן מסעדה היא יותר כמו בית מאשר כמו חנות. אבל מי שעוסק באירוח ברוב המסעדות הוא המלצר ולא בעל הבית. אם בעל הבית לא עוסק בפועל באירוח - מה הופך את המסעדה לדומה לבית? אזכיר שבתגובות מאוחרות יותר הסברת שזה עסק של בעל הבית ולא של המלצר. אם הפן העסקי הוא המהותי לעניין איך היא דומה לאירוח בבית? - אם היא בכל זאת כמו אירוח בבית מדוע למלצר אין את הזכות להפלות שאתה מעניק לבעל הבית? הרי מי שמארח בפועל הוא המלצר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כל החנויות מוכרות גם חווית קניה, אבל, לעניינינו, הריווח לא יפגע מקונים עם מדים נאצים, והתאורה לא תחוויר עם היא תראה את גדעון לוי, לכן הם לא מעניינים אותנו. השאלה החשובה היא רק בחלק שכולל אינטראקציה עם בני אדם אחרים שעלולה להשפיע לרעה על הרווחים של בעל העסק. אם עבור וולמארט ההחלטה לחייב את העובדים שלהם ללקוחות היא עניין כלכלי אז הם כנראה הצליחו לכמת את זה. זה אולי קשה, אבל לא בלתי אפשרי, אחרי הכל, אנחנו לא רוצים מספר מדוייק, אנחנו רוצים סדר גודל, ואנחנו לא רוצים לכמת את כל חווית הקונה, אנחנו רוצים לכמת רק את הרווח היחסי מהחובה של המוכרים לחייך לקונים. הניחוש שלי הוא שמדובר, במקרה של וולמארט, על פחות מאחוז. ובסופרים אחרים בעולם זה (=החובה לחייך) לא קיים, ובכל זאת הם מרוויחים כסף. ההבדל בין המחיר של בקבוק קולה בוולמארט לבקבוק קולה במקדונלדס, לבקבוק קולה במסעדת יוקרה, ויותר מזה, ההבדל בין המחיר של תיון בוולמארט, המחיר של כוס תה בבית קפה "מהיר" והמחיר של כוס תה בבית קפה "יוקרתי", הוא המחיר של החוויה (הבחירה בוולמארט עושה לי את החיים קשים, אין בארה"ב מחירים אחידים, והמחירים המפורסמים לא כוללים מיסים, במדינות אחרות זה יותר קל). אם מחר תלך למסעדה וישב לידך לקוח כזה החוויה שלך תפגע, ובעקבות כך לא תרגיש שהארוחה הייתה שווה את המחיר (טוב, זה נכון לגבי, ואני מניח שזה נכון לרובינו). "...אבל מי שעוסק באירוח ברוב המסעדות הוא המלצר ולא בעל הבית" נכון, ואם היכולת של המלצר לעסוק באירוח תפגע, (או, לחלופין, אם החוויה של שאר האורחים תפגע) הרווחים של בעל הבית יפגעו (הרי, כאמור, זה העסק שלו, הוא מוכר חוויה). לא ברור לי מה זה משנה אם בעל הבית מארח אישית או לא. זה העסק שלו, הוא זכאי לקבוע את המדיניות של העסק בהתאם לערכיו והאינטרסים שלו, העובדים שלו יכולים להסכים או להתפטר, ואני אבקש מהממשלה להתערב אם ורק יש כאן עבירה מוסרית שצועקת לשמיים. אירוח במסעדה מסעדה דומה לאירוח בבית משום שזה שני סוגים של אירוח ולאורחים יש השפעה ניכרת על יכולתו של המארח לארח בהצלחה ועל ההנאה של שאר האורחים. כאן מתחיל וכאן נגמר הדמיון לצורך הדיון שלנו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |