 |
כשניסיתי להסתכל קצת על קריטריון לאוסון שלא ראיתיו מאז ימי התיכון שלי, מצאתי שני דברים שלא הבנתי קודם.
א. הצתה - קריטריון לאוסון הוא פשוט מכפלת צפיפות הפלסמה במשך זמן הכליאה (הזמן שמצליחים לשמור על הצפיפות). כאשר המכפלה עוברת ערך מסויים הדלק ניצת באופן המקביל לתגובת שרשרת בביקוע. במצב הצתה הדלק יוצר יותר אנרגיה ממה שהוא מצליח לפזר, ולכן "בוער" עד למיצוי או עד להתפזרותו. הטכנולוגיות שבהן מנסים להשיג היתוך ע"פ כדוה"א שונות ממה שקורה על השמש. בשמש הכליאה מושגת ע"י כוח הגרביטציה של מסת השמש. על כדוה"א השיטות המוכרות הן כליאה אינרציאלית (ICF) וכליאה מגנטית (יש שיטה שלישית שנמצאת עדיין בשלב ניסיוני). מסיבה זו ההשוואות בין מה שקורה בשמש להיתוך מבוקר אינן תופשות.
ב. באחד הקטעים בויקיפדיה מסופר שמה שהושג במעבדת לורנס ליברמור שהיא המתקן הותיק ביותר של ICF היה Breakeven, כלומר פלט הדלק התחמם לאנרגיה שעלתה על זו שהלייזרים השקיעו בה. ההיתוך נגרם ע"י פולס הפצצה של פלט המימן. ה"פיצוץ" יצר גל דחיסה פנימה, כך שבמרכז הטיפה גרעיני המימן היו קרובים מספיק למשך זמן שהספיק להתרחשות היתוכים. יחד עם זה קריטריון לאוסון לא הושג ולא היתה הצתה. אפשר לתאר זאת כפיצוץ רגעי של טיפת הדלק שהפיקה יותר אנרגיה משהושקע בה, אבל לא נוצר מצב של בעירה שבו האנרגיה המופקת מספיקה כדי להבטיח את המשך הבעירה ללא השקעה נוספת מבחוץ.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש