בתשובה לeasy, 24/11/19 15:39
711289
הרישא שלך מוסכמת על רבים מכל רחבי הקשת הפוליטית. הסיפא היא לב המחלוקת, ונראה שכמוני גם אתה מצביע כאן כמו בקלפי.
711311
אני חושב שמקור הבעיות הוא בכך שהעובדות העיקריות בכל שלושת המקרים פחות או יותר ברורות (עד כדי פרטים קטנים), ולכן האופן שבו אתה מגדיר את המצב המשפטי שחל על העובדות האלה הוא בגדר החלטה פרשנית. אין מחלוקת על כך שנתניהו קיבל מתנות מאילי הון בסכומים גדולים, וכן שסייע להם בענינים מסוימים (לא סיוע גדול במיוחד). אין מחלוקת על כך שהוא ניהל עם מוזס מו"מ על שינוי הקו של העתון והאתר בתמורה לצמצום תפוצתו של "ישראל היום" באופן כזה או אחר. אין מחלוקת על כך שהיתה לו ולרעייתו השפעה על הסיקור ב-"וואלה" ושהוא אישר כמה דברים שהועילו משמעותית לעסקיו של אלוביץ'. המחלוקת היא בשאלה איך יש לפרש את העובדות האלה, ועד כמה יש ראיות ישירות או עקיפות שתומכות בפרשנות לקולא או לחומרה.

הנטיה הטבעית של כולנו היא לפרש את מעשיו של מי שקרוב אלינו לזכות, ומי שרחוק מאתנו (שלא לדבר על מי שאנו חשים עוינות כלפיו) לחומרה. נתניהו הוא מקרה יחודי בגלל האמוציות שהוא מצליח לעורר אצל רבים - גם בצד שלו וגם בצד השני (מה בו מצליח לעורר את האמוציות האלה זו אולי השאלה המרתקת באמת לדיון). אולמרט, למשל, לא עורר אותן אמוציות: גם תומכיו לא היו בדרך כלל חסידים נלהבים שלו ולא ראו בו מייצג שלהם אישית. לכן, כגודל האמוציות כך גודל הנטיה לחייב או לזכות א-פריורי.
711393
אין בעיני ספק שאתה ואחרים שכתבו דברים ברוח דומה כמו רון, הפונז ואריק צודקים, כלומר שגם הויכוח הפוליטי הוא בעצם קרב "השופט בן זונה" בין שני מחנות אוהדי כדורגל‏1. תמונה מלבבת זאת של הומו ישראלוס (או שמא הומו סאפיאנס כולו) מעמידה בסימן שאלה גדול את הטעם להתעסק בזה בכלל. טוב, אולי לא את הטעם אבל ברור שאת הריח.

ספציפית לניתוח שלך אני רוצה רק להעיר שההבחנה בין עובדות לבין פרשנות היא עצמה לא פעם שנויה במחלוקת, ובאורח פלא גם בנוגע אליה תמצא התפלגות דומה מאד בין שני המחנות. לדוגמא אחת מני רבות, העף מבט בסופה של תגובה 711371 שעניינה פרשנות אבל מנוסח הדברים ההתייחסות של הכותב היא כאל אמת עובדתית: "נכון שאחרי שזה נפלט הוא נבהל מעצמו והוסיף את ההסתייגות. אבל ההסתייגות הזאת, לפחות בעיני, לא הסתירה את האמת שנחשפה." בכלל, הרטוריקה של "חקירה מזוהמת", "תפירת תיק" ו"אכיפה בררנית" לא מדברת בלשון של פרשנות אלא לפחות לכאורה מדברת על עובדות, וגם "נתניהו מושחת" שנשמע לאוזני הנייטרליות בעליל כעובדה נחרצת, אינו אלא פרשנות. האוקסימורון של אחד הוא הטאוטולוגיה של השני.

אני כמובן לא מחדש כלום, שהרי כולנו מכירים גם את הדסוננס הקוגניטיבי וגם את ה confirmation bias (שהם, בעצם, די קרובים) אלא שלא נראה לי שאנחנו באמת מעניקים להם את המשקל הראוי. אין לי מושג מה אפשר לעשות עם הידיעה הזאת, אם בכלל, אבל אולי מישהו חכם יותר יכול לגזור ממנה מסקנות מעשיות (דוגמא סתמית שאין לי מושג אם היא שווה את פיקסליה: אולי הרטוריקה צריכה לשים דגש על כך שהתנאים הם שהשתנו, כלומר לאפשר לצד השני לסגת מעמדתו העכשווית בלי להרגיש שבכך עליו להודות בפני עצמו בטעות היסטורית. האם זאת הסיבה שגנץ התחיל נאום ששמעתי לאחרונה ב"נתניהו הוא איש רב זכויות..." כאילו הוא מנדלבליט ימ"ש? לפחות בינתיים לא נראה שזה מאד אפקטיבי, כאילו דה כזה!).
______________
1- ואם לא היה פנדל על גריזמן במשחק שלשום אני קוגלאגר.
711398
"אולי הרטוריקה צריכה..."

נראה שגם פה טמון איזה עיוורון. כי כשמניחים שבעזרת רטוריקה ניתן לפתור או ליישב פער עוינות בין מחנות עם התייחסות הפוכה ל"עובדות/אמת", מניחים שפחות או יותר שבאבחת נאום או סדרת נאומים, או סדרה של טעונים סדורים אפשר לשכנע מישהו לשנות את דעתו.

ראשית, המאמק הוא לא לשכנוע "מישהו" אלא "קבוצה" כי אותו מישהו שהוא מטרת השכנוע הוא חבר בקבוצה שבקרבה מתרחשת דינמיות שחוסמת או מקשה את השכנוע של אדם אינדיבידואלי אחר.

מה שיותר חמור הוא שהדרך לשכנוע מצריכה, לדעתי, עבודה ארוכת טווח של מעשים, של התחברות רגשית (הכוונה היא לאותו עולם מנטלי אַפקטיבי), במיוחד במיוחד כשזה מגיע לשינויים אידאולוגיים או של תפיסת עולם (להבדיל ממוצרי צריכה).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים