בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 18/04/20 9:11
סוף לפסיכוזת הרל"ב? 717305
שלילה דה פקטו של זכויות ההצבעה של הערבים אמורה להיות המוצא האחרון בלבד במצב של איום קיומי על היהודים בישראל. כרגע אין איום קיומי על היהודים, אלא אם כן אתה מקבל את דעתי על השחתה חולנית של ביבי של החברה הישראלי שעלולה להיות זו שתחריב את ישראל , על ידי פגיעה אנושה ברקמה החברתית של ישראל.

בכל מקרה אי אפשר לקבל במצב הנוכחי את שלילת זכות ההצבעה מהערבים. הרשימה המאוחדת היתה מוכנה להצטרף ולו זמנית לממשלה עם כחול לבן, כדי לסלק את ביבי ולא כדי להגשים את האג'נדה הפלשתינית.

האיבה של הערבים כלפי ביבי היא מכיוון שהוא אישית מהווה סכנה קיומית לזכויות האזרחיות של ערביי ישראל.
סוף לפסיכוזת הרל"ב? 717307
"שלילה דה פקטו של זכויות ההצבעה של הערבים" אינה דרישה של אף אחד כולל לא של "עצמה יהודית". ואם אדבר בשם עצמי, כפי שאמרתי מספר פעמים, מפלגה שאינה מוכנה לקבל את המדינה כמדינה יהודית אינה יכולה להיות מפלגה בכנסת ישראל על פי חוק מפורש, בין אם היא מפלגה ערבית או יהודית או אחרת.
סוף לפסיכוזת הרל"ב? 717316
רק כדי להבהיר, "צריך לכבד את המצביעים היהודים כריבון על פני בתי המשפט" זו לא סיסמה למה שרצוי בעיניי, רק שמתי דברים בפי מי שקראת הביביסטים. ואני לא רואה אצלם חוסר יושרה בעניין הזה.

למעשה, אני מפרגן להם עמדה נעימה לאוזן: "צריך לכבד את המצביעים הציונים כריבון על-פני בתי המשפט" (אני חושב שכאן דב אנשלוביץ, למשל, יסכים). עדיין זה לא רצוי בעיני, ועדיין יושרתי.
סוף לפסיכוזת הרל"ב? 717319
מה שכתבת הוא מאד עצוב.
"לא רצוי"? לא מתאים לי.יותר בכיוון של מסוכן, חתרני, תעמולה.
החלק העצוב הוא הטעויות שנעשו בהיסטוריה של מדינת ישראל המודרנית.
אחת הסכנות של התיחסות ושיח עם האוייב, היא שאנו מתרגלים גם להצהרות שאנו יודעים שהן כזב.
הערתי לכם כבר כמה פעמים ששלטון החוק הוא דבר שקדם לדמוקרטיה המערבית. לקח לנו מאות שנים להתגבר על הרעיונות של שלטון בחסד האל או בחסד זכות האבות. חברת המון שאינה בגדר עריצות (לאו דוקא דמוקרטיה) נבנית סביב כיבוד חוקי המשחק שאפאחד אינו מעליהם.
תפקידה של הרשות המשפטית בשלטון הוא לשפוט ע"פ החוק. זה אומר מעצמו שהרשות המשפטית מפרשת את החוק.
וכאן אנו מגיעים לטעות הראשונה. מייסדי המדינה היו שבויים במושגים כמו עם והיסטוריה יהודית. היום אנו יודעים שאלו מושגים סינתטים, אינטלקטואליים שאין להם כוח קיום אינטגרלי ועצמאי.
מדינה המוקמת על בסיס של לאום שעצם קיומו הוא סינתזה בלתי אפשרית של עבר ועתיד, ישן וחדש, דת וחילוניות והגירה ואזרחות, חייבת כדבר ראשון להגדיר לעצמה חוקה מחייבת שתקבע את חוקי המשחק ואת גבולות הגזרה בין בפנים לבחוץ, לגיטימי ולא לגיטימי, בין אזרח למי שאינו אזרח.
הדבר הזה לא קרה, אני חושב שבעיקר מתוך התחשבות בנאמנות הכפולה של הציבור הדתי (לחוק הדתי ולחוק המדינה בסדר הזה). אולי גם ממניעים עדתיים, בן גוריון הרוסי האוטוריטטיבי לא רצה "לבזבז זמן" על עו"ד ייקים ופולנים שיגבילו את סמכותו.
טעות גדולה. לפחות ההיסטוריה המודרנית של ישראל מלמדת שאין טעם למו"מ עם "אלוהים". צריך לעשות מה שצריך והדתיים צריכים להסתגל לזה או לא.
לפער הזה בין פרשנות לחוקי הטאבו והבלו לבין קונסטיטוציה חוקתית התפרצה מערכת המשפט ואח"כ האסכולה של אהרון ברק. השופטים שבהעדר חוקה ממילא נאלצו להזקק לפרשנות מרחיבה, בשת"פ עם חה"כ, ניסו ליצור חוקה מבלי שהעם (הדתיים) ירגישו.
זה היה מהלך חשוב ונכון שנכשל לא בגלל הלמה אלא בגלל האיך. וכאן אנו מגיעים לטעות השנייה, ההיבריס של חוגו של אהרון ברק. להיבריס הזה היו שתי פנים.
הפן האישי התבטא בנפוטיזם "בעלבתי" שכזה, תפיסה עצמית של "מורמים מעם" וגישה פרובינציאלית של הגניוס היהודי ה"כובש את מנהטן". כל העסק הזה מנקר את העיניים ומעורר אנטגוניזם כנגד מגדלי הזכוכית והשן ו"כוכבי הוליווד השוחים בכסף ורוצים גם להגיד לי מה לחשוב".
הפן השני קשור לפן הראשון. ברום לבבם ("מלוא העולם משפט"), כאשר נכנסו לשטח הזה של חקיקה, הם לא הצליחו להבחין בגבול שבין חקיקה בקונסנזוס לבין חקיקה מחוץ לקונסנזוס. אני חושב שהרגע הזה היה כאשר הם הסכימו לדון בעתירות הנוגעות לשטחים המוחזקים ולדת ומדינה, במקום לגלגל אותן מכל המדרגות.
הטעות הזו היתה דריכה על מוקש שאחריה השאלה היחידה שנותרה היא האם המפולת היתה מתרחשת בכל מקרה.
לא זו בלבד שהמוקש הזה איפשר לרשות המבצעת להסית נגדם את הימין הדתי-לאומי, אלא שהוא גם חשף את אזלת ידם וקוצר דעתם האינטלקטואלית והחברתית. למשל בדיון על ההתנחלויות הם נאלצו להכשיר כ"חוקי" מה שהוא בלתי חוקי בעליל.
כאשר הבג"ץ דן בשאלות של התנחלויות בקרב אוכלוסיה זרה וגדר מערכת וכיוב', פסה"ד הנכון היה שעניינים כאלו אינם נידונים בחוקה והזכות לדון ולהחליט בהם היא של 2 הרשויות האחרות.
אני חושב שהחלטה כזו היתה נכונה גם במישור האינטלקטואלי. כאזרח הייתי יכול לחיות עם זה שההתנחלויות אינן חוקיות במובן של החוק הבינלאומי שישראל קבלה על עצמה לקיים, אבל היא החלטה מדינית-חברתית שהתקבלה ע"י הגורמים המוסמכים.
אני מבין שהיו בהחלטות שם ברירות קשות מאד מכל הכיוונים, אבל בעיקר אני רואה את התוצאה הקשה: כדי לגייר את הגוי של התנחלות ללא סיפוח, השופטים התייצבו מאחורי דברי ההבל של עו"ד חובשי כיפה שחושבים שהם "ילמדו את הגויים" מה אומר החוק.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים