 |
|
 |
||
|
||||
 |
לאחרונה למדנו כולנו על סערת ציטוקינים [ויקיפדיה], מה שהורג את רוב החולים שהקורונה הורגת. בתיאורים של התופעה, נראה שיש משהו מפתיע - מה הקטע של מערכת החיסון לצאת מאיפוס דווקא כשצריך אותה, וכשלכאורה לא הכל אבוד? היפותזה: זו התנהגות אובדנית "מכוונת" שנותנת יתרון אבולוציוני. לרוב מקובל שאין תוחלת ל"גן אובדני", ותועלת למין לא תעזור. אבל זה תלוי פרמטרים: מעל עוצמה מסוימת של זיהום, הסיכוי שהחולה יוכל עוד להתרבות בחייו, או במה שנשאר מהם, מספיק נמוך; והסיכוי שהוא ידביק את עמיתיו לגנום גבוה יותר. או אז עדיף לגן שהנשא שלו יתחסל מהר. האם אני מתפרץ לדלת פתוחה, או מהגג שטויות? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר ונראה לי שתגובה חזקה של מערכת החיסון שמסכנת את הגוף היא די נפוצה - מתינוק שחומו עולה ל-41 מעלות ועד שלל מחלות אוטו-אימוניות שנפוצות למדי באוכלוסיה - אזי הנחת היסוד המוסתרת שלך לפיה מערכת החיסון בדרך כלל מכווננת היטב ודוקא בקורונה מחליטה החלטות חזקות מדי, נראית קצת לא מבוססת. והרי אפילו כאן לאחרונה לא הצלחנו להבין האם אמנם חום גבוה במחלה עוזר או מזיק, ואם זה כל כך לא ברור, אזי חום גבוה הוא תגובת היתר הכי נפוצה של המערכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, לא דווקא בקורונה, זה מוכר ממחלות אחרות. ויש משהו מיוחד בסערה הזו בהשוואה לתגובות-יתר חיסוניות אחרות: היא תוקפת את כל אברי הגוף, ובעוצמה. לפחות התיאור להדיוטות הוא לא של מנגנון שיורה קצת גבוה מדי או קצת נמוך מדי או קצת יותר מדי (כמו חום, במידה המעטה שאנחנו מבינים אותו, ואולי חלק מהמחלות האוטו-אימונות), אלא דומה לחייל שאחרי שהוא שומע מספיק יריות פוגעות בנגמ"ש מבחוץ מתחיל לרסס בתוכו כמו משוגע. (דווקא התנהגות כזו אצל חייל אפשר לנחש, אבל דרך מנגנונים פסיכולוגיים מסובכים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובת היתר של המערכת החיסונית הנפוצה ביותר היא האלרגיה. ניפגשתי אישית באלרגיה כתוצאה מחשיפה של העור שלי לחומר מסויים ומייד התפתחה תגובה תת עורית חריפה מאוד באיזור החשיפה שמזכירה לי את התיאורים שיש לגבי התגובה בריאות של חולי קורונה. תוך כ- 12 שעות ממועד חשיפת העור שלי לחומר האלרגני נוצרה נפיחות גדולה בעור, באיזור החשיפה וסביבתו, לאחר מכן נוצרו שם שלפוחיות ובהן נוזל צורב מאוד, העור בחלקו התקלף . לאחר מכן היו הפרשות תת עוריות צורבות בקצות האצבעות שלי, נוצרו שלפוחיות עם קילופי עור בקצות האצבעות. לאחר כשבוע החלה הרגעה והצטלקות העור בשני המקומות שבהם היו ההתנפחויות ושלפוחיות הצורבות. אם לעשות ספקולציה — כאשר הקורונה תוקפת את הריאות נוצרת תגובה אלרגית של הריאות , שכוללת הפרשת חומרים צורבים שהגוף מפריש נגד האיום הזיהומי. החומרים הצורבים תוקפים את ריקמת הריאות והורסים חלק מריקמת הריאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאוץ'. שלא תדע סער! רק הערה, סערת הציטוקינים פוגעת לא רק בריאות אלא בכל אברי הגוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ציינתי , אם כי לא בפירוש, שבהמשך לחשיפה וההדלקת הראשונית (שהייתה בקרקפת שנחשף לחומר הארור) התפתחה דלקת אלרגית מישנית בקצות אצבעות (של הידיים). לפיכך נראה כאילו חומרי החיסון של הגוף נעים בגוף (אולי נעים עם זרם הדם, אולי נעים עם מערכת הפלזמה, אין לי מושג מה ואיך אבל לכאורה יש איזו שהיא זרימה). אין לי מושג למה דווקא קצות האצבעות ניפגעים בדלקת המישנית. באיברים אחרים קרובים, למשל בחלקי פנים שאינם קרקפת, לא הייתה דלקת אלרגית מישנית . כל התהליך הזה חזר בעיקביות, כי השתטיתי וחשבתי שאני ארפא את עצמי מאלרגיה לחומר הארור אם אחזור מספר פעמים על החשיפה. חשיפה כזו הייתה משהו בין 5 ל- 10 פעמים, לא זוכר בדיוק כמה פעמים. לא עזרה החזרה. לבסוף ניכנעתי, היום אני נימנע בקנאות לחשיפה לחומר האלרגני. לפחות סיפקתי את הסקרנות שלי מבחינת ניסוי עם אלרגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דלקת בקצות האצבעות- איברים שיש אליהם זרימת דם חלשה יותר (אזניים, לדוגמה) פגיעים יותר לדלקת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רעיון מעניין! האם המקרה הזה מספיק שכיח כדי לגרום לגן שכזה להתפשט באוכלוסיה על חשבון האלל שלו? (אני לא יודע) האם בהכרח הקרובים המיידים (משפחה קרובה/שבט) יהיו המרוויחים העיקריים מהתאבדות שכזאת? (האינטואיציה שלי, עד כמה שהיא שווה, אומרת שכן. משפחות הנושאות את הגן הזה יוכלו לטרוח פחות בתמיכה בחולים קשים. אך מצד שני נראה לי הרבה יותר קל ומהיר (אבולוציונית) לפתח התנהגות אסקימוסית (על פי הקלישאה, שמעתי שלהד"ם) - של נטישת חולים שתוחלת חייהם נמוכה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה צריך שהקרובים המיידיים יהיו המרוויחים העיקריים? ההשערה שלי היא שהתועלת לגן היא לא בהפחתת העומס בתמיכה בחולים, אלא בהפחתת ההדבקה בתוך העדר (כש"עדר" כאן הוא כל קבוצה שחיה בסמיכות, בין עשרת אלפים גנו מהורים רבים ועד אמא אחת וגור אחד, למען האמת, ככל שהחיה חיה בקבוצה משפחתית קטנה יותר כך זה נראה מבטיח יותר להשערה.) מסכים שבידוד חברתי (יזום על-ידי הבריאים או על-ידי החולה) נראה מנגנון פשוט יותר, אבל (א) רק אצל חיות שמוחן והתהנגותן החברתית מספיק מפותחים. מעניין אצל אילו חיות קיימת סערת ציטוקינים (לא מצאתי מידע). (ב) יכול להיות שסערת ציטוקינים היא סוויץ' פיזיולוגי פשוט למדי שקל לאבולוציה לגלות אותו. אם כי ככל שהוא פשוט יותר, כך יהיה קשה יותר להכריע האם הוא מכוון או תאונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים שזה רעיון מעניין, אם כי כפי שהעיר ab מערכת החיסון ידועה בכך שהאיזון שהיא משיגה הוא איזון עדין עם הרבה בלמים וזרזים, כך שההנחה הפשוטה יותר לפיה היא יוצאת מדעתה במקרי חירום מסויימים אולי עדיפה. אנחנו הרי לא יודעים כמה פעמים מה שמסתיים בסערת ציטוקינים הציל את חיי האורגניזם רגע לפני שיצא משליטה. הרעיון שלך מנבא שהתופעה צריכה להיות נפוצה פחות אצל בעלי חיים מתבודדים מאשר אצל אלה שחיים בקבוצות, וחזקה יותר ככל שהקבוצות קטנות ומכילות פרטים עם קרבה גנטית גדולה, כך שאפשר לחשוב על דרך מחקרית לאשש או להחליש את היתכנותו. יהיה מגניב להשוות, למשל, להשוות אוראנג אוטן מול שימפנזים (למרות שלא קל למצוא מספיק נתונים סטטיסטיים עבור אלה), ואם יש תופעה מקבילה אצל חרקים אולי אפשר אפילו לגדל במעבדה אוכלוסיות זבובים שבלחצים אבולוציוניים שונים יפתחו מנגנון דומה או דווקא יבטלו אותו. חבל שד"ר למפרט לא כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> למה צריך שהקרובים המיידיים יהיו המרוויחים העיקריים? כי אחרת הגן המתחרה - זה שגורם לכל האוכלוסיה (או העדר) לשלם את מחיר הטיפול (כולל הסיכוי להידבק) תמורת הסיכוי הקלוש להחלמה יזכה ביתרון אבולוציוני על הגן אותו אתה מתאר. > ... רק אצל חיות שמוחן והתהנגותן החברתית מספיק מפותחים. עכברים זה מספיק מפותח? אמנם מהכיוון ההפוך (בידוד מרצון), אך זה מה שמצאתי בגוגל.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, נכון. בעצם הגן ההיפותטי שלי צפוי, כמו ששכ''ג כתב, ככל שהחיה חיה במשפחה גרעינית יותר, ופחות בעדר. כל היונקים והציפורים חיים לפחות חלקם חלק מהזמן במשפחה גרעינית - כאשר (לפחות) האם מטפלת בגורים. מצד שני, ככל שהחיה חיה פחות בעדר, מגפות הן מן הסתם פחות אישיו. עכשיו הרעיון שלי לא נראה כזה מבטיח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון אולי מעניין אבל לדעתי יותר מדי ספקולטיבי מכדי להיות נכון. בתגובה קודמת שלי הבעתי הערכה , ספקולטיבית אבל פחות. ההערכה שלי התייחסה לסערה הציטוסקינית . אמרתי שמדובר בתגובה אלרגית כתוצאה מהאירוע של חדירת אורגניזם זר (וירוס הקורונה) לריאות. התגובה האלרגית תוקפת את הריאות בסגנון ''תמות נפשי עם פלישתים''. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |