בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 23/05/20 9:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למרות הטעם המובחן שלך (שגם אני שותף לו קצת, ומראה בעיקר על הגיל שלנו), ממה שאני רואה סביבי1 נראה לי שלדור ה-Y שגדל בשנות התשעים, מה שלך נראה כ"הבהוב קצר של הגראנג"' היה גל רוק רחב ומשמעותי מאד. גם אם 'בניגוד לטעמי', בעיקר לגבי להקת הרוק הכי אוברייטד בהיסטוריה, נירוונה. אם תוסיף את גל הלהקות מבריטניה מאואזיס (גם אוברייטד, לטעמי) ועד סוייד ובלר, בהחלט תקבל מסה לא קטנה של רוק ראוי וגם מצליח. גם בשנות השמונים ניתן להוסיף את U2 וגם את גאנס אנד רוזס (גם אם בניגוד לטעמי). ועוד כמה וכמה שבעצם כבר בישרו את הגראנג' עוד בעשור שקדם לו. 1 ה'סביבי' הזה ראוי לדיון, כמו כל הסקת בועה אחרת. אז למען הגילוי הנאות - מעבר לשיחות עם צעירים ממני, את השקלול שנראה לי הכי סביר סטטיסטית ל'מתי היה רוק מוצלח' אני מבסס על סרטוני היוטיוב לגיטריסטים2 שאני רואה לא מעט בעת האחרונה. אחד הז'אנרים החביבים שם הוא "עשרה/15/25 ריפים/סולואים/פתיחות/שירים קלאסיים/ידועים/שכל גיטריסט צריך לדעת". כשאני רואה גיטריסטים שנראים גג בגיל שלושים מנגנים סולואים משנות השישים, השבעים, ועד התשעים ומעלה, אני מעריך שבניגוד אלי הם לא מוטים על ידי מה ששמעו בגיל 16. ובהחלט חלק מהרפרטואר הוא מהניינטיז, לפעמים אפילו קצת מעבר אבל בהחלט לא הרבה3. 2 ולמי שלרגע רוצה לטעון שרוק זה לא רק גיטרות - אני לא שומע אותך, הדיסטורשן חזק מדי. 3 ריף צבא-שבע-האומות אחד לא מבשר על בוא הקיץ של האהבה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עזוב, אפשר להמשיך להתווכח על זה, אבל נראה לי מיותר. נניח שבאמת יש התאמת זמנים בין דעיכת הרוק לדעיכת ההכנסות מהקלטות. עדיין להסיק מזה סיבתיות נראה לי קלוש ביותר. אולי אם תראה מנגנון סיבתי סביר זה יחזק את התזה. (החבר'ה ראו שאין פרנסה ממכירת תקליטי רוק, והלכו לעשות... מה? לתכנת? למלצר? לא היה להם יותר זמן להתאמן בנגינה ולכן לא יכלו יותר לעשות רוק טוב?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות האתוס והמיתוס - שגם אתה הזכרת - של אי ההתאמה בין רוק איכותי להצלחה מסחרית, המציאות היא הפוכה. כל הרוק שמאד אהבת משנות השבעים והשישים הוא כזה שהתנאי ההכרחי להגעתו לאוזניך באותה תקופה היה שהוא הצליח מסחרית. מה זה הצליח - Sky rocketed הצליח. אחרת, מה לעשות, לא היית שומע עליו כאן בארצנו הקטנטונת. וההצלחה המסחרית הזאת נבעה משני מקורות - הופעות ותקליטים. המון תקליטים. ודיסקים בהמשך. הייתי מהמר שאגב תקליטים היו אפילו יותר חשובים מהופעות, כי לא כל אמן שטוב באולפן גם טוב בהופעות. עכשיו לקחת מהם חצי מהפרנסה. מה הם הלכו לעשות? כמו כל ענף תעסוקה שהורדת לו חצי מההכנסות - הוא מצטמצם. כשמחר תחלק קפה חינם, חלק מבתי הקפה, מה לעשות, ייעלמו. אז תבוא ותגיד "אבל אלה שגם עשו סטייק מצויין יישארו". נכון. רק שלא כל מי שיודע לעשות קפה, יודע לעשות סטייק. אגב, גם לגבי הצרכן - דיסקים הוא מוצר הרבה יותר עממי מהופעות חיות. מחירן של אלה האמיר במילניום הנוכחי (וגם זה בקורלציה מאד מעניינת ומן הסתם לא מקרית) למאות שקלים ואף דולרים. לא כל ילד באלבמה שהיה מוכן לשלם חמישה דולר לדיסק אהוב, יכול ללכת להופעה במאתיים דולר לו ולהורה המלווה. אז הנה המנגנון הסיבתי שלך. א-ב של כלכלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, עכשיו תסביר לי דבר אחד - איך זה שבאותן שנים בדיוק ההיפ-הופ עלה ופרח, הגיע אפילו לאוזניי, ואוהביו אומרים שנעשו בו יצירות מופת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם גם בתחום הספרות יש מגמה דומה בעקבות הקלות בהורדה פיראטית של ספרים מהרשת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הוא החל בניינטיז ולא במיליניאלז. וזה אורתוגונלי, לא אטען בחוזקה שהקלטות הן הגורם היחידי, יש עוד מגמות. בארץ ההיפ היפ אף פעם לא תפס באמת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |