בתשובה לג. שמעון, 09/06/02 0:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. אידיאלית, גופי השלטון הקיימים + משקיפים בינלאומיים. כל אזרח יופיע לפני "וועדת קלפי" המורכבת מנציג ישראלי, נציג פלסטיני ונציג בינלאומי. לאחר שתאומת זהותו יוכל לחתום על ההסכם או לדחות אותו. 2. להסכם שאושר ע"י שני שליש מהאזרחים יהיה תוקף חוקתי ומכונן שיגבר על החוקים הקיימים בשני הצדדים כי הוא נובע ממקור סמכות בסיסי וישיר יותר – בחירתם של האזרחים עצמם. אגב, אותה בעייה יכולה לקרות גם בשלום שהושג ע"י מנהיגים ואושר בכנסת ברוב רגיל. 3. בתי המשפט במדינות יפעילו סנקציות פליליות וישללו את הזכויות האזרחיות (כגון הזכות לכהן במשרה ציבורית) ממפירי ההסכם. את התביעה תוכל להגיש כל מדינה בבתי המשפט של השנייה ותוכל אף לערער על ההחלטה בפני הרכב מיוחד של שופטים משתי המדינות + נותני החסות. 4. רצוי מאוד לקבל מראש את ההסכמה לתהליך מהגופים החוקתיים של שני הצדדים. להערכתי, אם תתגבש תמיכה בינלאומית חזקה בתהליך כזה, גם הגופים החוקתיים יצטרפו אליה. אחרי הכל, התהליך הוא הוגן ודמוקרטי ואם ח"כ ידרוש עליו זכות וטו פוליטית כמוהו כמי שטוען שהעם היה כשר לשלוח אותו לכנסת אך אינו כשר להחליט על עתידו. אם בכל זאת תהיה טיוטה מוסכמת על 75% מנציגי הקונגרס (ומן הסתם גם מוסכמת בסקרי דעת קהל) והכנסת תנסה לטרפד אותה, סביר מאוד שבבחירות תיבחר כנסת אוהדת יותר. אם לא כך יקרה, הרי או שהעם התחרט או שהשלום אינו חשוב מספיק ביחס לשיקולים אחרים – כך או כך לא יהיה לנו להלין אלא על עצמנו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, 66 אחוזים מכלל הבוגרים במדינה, או 66 אחוזים מאלו שיטרחו לבוא להצביע? בכל אחת מהבחירות יש בעיה - הראשונה מוטה כנגד ההסכם והשניה בעדו. במקרה של הראשונה - אנחנו צריכים להניח מראש שיש כ- 20 אחוזים שבכלל לא יבואו לבחירות (במקרה הטוב), בלי קשר לעמדתם, והם יספרו אוטומטית כמתנגדים להסכם. אם 66 אחוז מאלו שיצביעו - אז להפך, ובנוסף, לא השגת את המטרה של השגת תמיכה ומחויבות אמיתית של רוב האוכלוסיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, אתה עולה אחת לאחת על הסוגיות שנאלצתי לקצץ מהמאמר במהלך כתיבתו... צריך להעלות את אחוז ההופעה ככל האפשר: 1. גמול כספי קטן כנגד עצלנות (נניח 30$), ההולך וקטן ככל שהזמן עובר. 2. לאחר שיאושר ההסכם, מי שלא חתום עליו ההסכם, לא יוכל להנות מחלק מפירותיו (כמו לדוגמה פיצויים על רכושו, אם הוא פליט) ולא יוכל לשאת משרות מסויימות. 3. הסברה מסיבית לחשיבות החתימה על ההסכם. אפשר גם לפקוד אנשים בביתם כדי שיחתמו או יסרבו לחתום. אחרי כל זה, הייתי מעריך ששליש מאלו שלא חתמו/סרבו הם תומכים שלא יכלו/רצו לחתום והיתר מתנגדים. כך אם חתמו 55% וסרבו 25%, ההסכם לא יעבור למרות שיש רוב של שני שליש בקרב החותמים, אך אם יחתמו 60% ויסרבו 20% הוא כן יעבור למרות שלא חתמו עליו בפועל 66%. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דורון, תשובותיך, בפרט לנקודות 1. ו-2, ב"בירור הקטן", יוצרות אצלי רושם שבכל זאת הצעתך חותרת תחת השיטה הדמוקרטית-ליברלית הנהוגה כיום בישראל, אף שטענת שאין זו כוונתך. נקודה 1: אפשר שמלכתחילה הכנסת לא תסכים לשתף פעולה עם תוכניתך. האם אז תקיים את התהליך על אפה וחמתה? נקודה 2: הכנסת היא הריבון. כשאתה אומר שבתהליך שאינו התהליך הליברלי-דמוקרטי המקובל כאן (שמעורבים בו גופים זרים, ולשם חידוד הדברים, נניח גם שהכנסת לא נתנה לו את ידה מראש) מגיעים לתוצאה שבה לדבריך ניתן יהיה לעבור מעל לראשה של הכנסת, אל העם, כסמכות בעלת תוקף רב יותר, זו פגיעה בריבון (הכנסת) של הדמוקרטיה-הליברלית במתכונתה הנוכחית. אם תקים תנועה שתציע את שיטתך, והיא תצבור כוח פוליטי, ותוכל להשיג רוב בכנסת שיתמוך בה, ניחא. אולם בכל צעד שמנסה לעקוף את השיטה הנוכחית באמצעות מנופים בינלאומיים אני רואה פגיעה בדמוקרטיה-הליברלית הישראלית. דוגמה להמחשה: נניח שדורון צור אזרח אמריקני והוא מאמין שחוקת ארה"ב פגומה מיסודה, וממציא איזו טכניקה לשינוי החוקה האמריקנית בסיוע האו"ם וכל מיני משקיפים בינלאומיים (מתן סטטוס מיוחד של האו"ם ל"קונגרס בני המושבות האמריקניות של המאה ה-21"), אני בטוח שהממשל האמריקני ממש לא יאהב את זה. ולסיום אהיה לרגע פחות עקרוני, ויותר קונקרטי. הדמוקרטיה-הליברלית הישראלית עברה תהליך פוליטי ארוך שבו ע"פ מכון תמי שטייניץ לשלום שבאוניברסיטת תל-אביב עלו בהתמדה אחוזי התמיכה בהסדר עם הפלסטינים, הכולל הקמת מדינה פלסטינית בכל השטח כמעט. בימי קמפ דיויד (לפני הפיצוץ) הגיע שיעור התמיכה בסוג הסדר כזה ל-80% מקרב הציבור הישראלי. לאמור, הדמוקרטיה הישראלית במתכונתה הנוכחית יכלה לספק בסיס תמיכה ציבורי לפתרון קבע שיקבל פחות או יותר את עקרונות קלינטון. הבעיה התברר אינה בישראל אלא אצל הפלסטינים. רוב הישראלים אינם מבולבלים, הם קוראים את המציאות היטב והגיעו למסקנה הידועה שאין "פרטנר". שיטתך אולי באה לפתור את בעיית ה"האין פרטנר". אבל בשביל זה לא צריך לחתור תחת הדמוקרטיה-הליברלית הישראלית ולתת לגופים זרים לבחוש בה. הבעייה היא אצל הפלסטינים. ואם הם מעוניינים כל כך במעורבות בינלאומית, שיעשו את הרפורמות -שיחת היום הנוכחית - בסיוע מדינות ערב ומדינות אחרות ויקימו שם רשות פלסטינית במתכונת דמוקרטית-ליברלית מתפקדת (ישראל כבר הביעה את הסכמתה העקרונית לכך). אם הם יצליחו לעבור תהליך כזה, אני מאמין שהדמוקרטיה הישראלית תוכל להגיע איתם להסכם על פתרון קבע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה להדגיש את הנקודות העיקריות שמתחילות לחמוק בדיון ההיפותטי: 1. אני חושב שצריך הסכמה אישית מחייבת של רוב בני העמים לסיום הסכסוך. זה דרוש כדי ליצור את הביטחון ההדדי המאפשר הסדרים יצירתיים יותר ממתווה קלינטון והטובים יותר לכל הצדדים – הסדרים שלא יהיו הרע במיעוטו שהצדדים (ואנשיהם) מסכימים להם כמי שכפאם שד (או ארה"ב) אלא בסיס מוצק ויציב לעתיד משותף. 2. כדי לוודא הסכמה כזו, צריך שמדגם מייצג של בני העמים (שאינם פוליטיקאים) יהיו מעורבים אישית בתהליך לעומקו. אם ההנהגות הפוליטיות היו מסכימות לסעיפים הנ"ל, קל למדי לממשם ע"י חוקים מתאימים ושקיפות של תהליך המו"מ. במקרה כזה אין כל בעייה מהסוג שאתה מציג. במקרה שלנו, ההנהגות מסרבות לדבר זו עם זו עד שלא יתממשו תנאים כאלה ואחרים (כגון הפסקת הטרור או יציאת צה"ל משטחי A) וייתכן שמבחינתן הן צודקות, כי כל אחת מהן טוענת שההנהגה השנייה אחראית להדרדרות. בהעדר יכולת לדבר, יש כמה אפשרויות גרועות: 1. המשך המצב הקיים של לוחמה. 2. התגברות הלוחמה עד להכרעה. 3. כפיית הסדר בינלאומי של הפסקת אש כזו או אחרת. ייתכן גם "נס" כתוצאה מהופעת מנהיג "מחנך" אמיתי בשני הצדדים בו בזמן, אולם לא נראים כאלו בשטח. ההצעה שלי מיועדת לאפשר להנהגות הנוכחיות "לרדת מהעץ" בלי לוותר על דרישותיהן הצודקות מבחינתן. על בסיס הטענה ששתי ההנהגות מחזיקות בה לפחות רשמית – שהעם השני רוצה שלום אך הנהגתו אינה רוצה בו. מאליו מובן שתמיכת ההנהגות דרושה ואני מקווה שהיא תושג כתוצאה מהתמיכה הבינלאומית לתהליך. אפשר לראות בתמיכה בינלאומית כזו "לחץ" על ההנהגות והתערבות אך לדעתי זהו לחץ לגיטימי בהרבה מאלו שכבר חווינו בעיקר משום שמטרתו בסה"כ לאפשר ליושבי באזור להגדיר את עתידם בעצמם וסיוע ביצירת מנגנון המאפשר את זה. אין כאן אג'נדה קולוניאליסטית או אינטרסים המנוגדים לרווחתם של תושבי האזור – נהפוך הוא, יש כאן ערוץ קונסטרוקטיבי לתועלת כל הצדדים. אם ההנהגה הישראלית תצא בריש גלי נגד תהליך כזה, היא תוכל מן הסתם לעכב או אף למנוע אותו אולם לדעתי יהיה קשה להסביר לאזרחים מדוע היא מתנגדת עניינית ומה היא מציעה כאלטרנטיבה. הישראלים בהחלט מבולבלים. אם היינו יודעים בוודאות ש"אין פרטנר" בעם הפלסטיני, היינו מפסיקים לעשות עצרות שלום ונערכים מזמן לצמצום הנזק ארוך הטווח הנובע משכנים עויינים. רוב הישראלים מסכימים שההנהגה הפלסטינית הנוכחית היא "לא פרטנר" אל כאמור, כך חושבים גם הפלסטינים לגבי הנהגתנו. מתווה קלינטון והתוכניות הדומות לו אינן צופנים לדעתי פתרון ארוך טווח. הם מתמקדים בשאלת החלוקה הטריטוריאלית והבעלות על אזורים כאלה ואחרים כאילו זו לב הבעייה. אפילו לו היו הפלסטינים מקבלים את המתווה, לא היה לו ערך בר קיימא ללא שינוי דרסטי במערך ההשקפות והדעות של כל האנשים החיים כאן. במילים אחרות, עיקר הבעייה הוא רגשי ולא ענייני. לו הפלסטינים היו למשל אמריקאים (של היום) ואנו קנדים (של היום) היו נפתרות מייד כל הסוגיות הענייניות ולאו דווקא במתווה קלינטון. לדוגמה, בשלום אמיתי בין עמים, כלל לא צריכה להיות בעייה אם כמה עשרות אלפי פלסטינים ירצו לגור ביפו בכבוד ובשלווה, לשלם מיסים ולהשתלב בחברה. יש היום בת"א כ 100,000 עובדים זרים וזה לא מפריע לרובנו. מאידך, אין כל סיבה שבשלום אמיתי יהודים לא יוכלו לרכוש שטחים ביהודה ושומרון ולהתיישב בהם. השלום הקר יותר, המבוסס על הפרדה פיזית, אומר למעשה שאנו מסתמכים על רצונם הטוב של המנהיגים הפלסטינים שלא יאפשרו הסתה וטרור אצלם בלי שווידאנו שקיימת תשתית רצון עמוקה כזו גם בקרב העם. לסיכום, הצעתי נועדה למצות את האפשרות שאולי יש כאן מספיק אנשים בעלי רצון טוב, כדי לאפשר הסדר אופטימלי ולא הסדר המבוסס על חשדנות לנצח. כמובן שגם בתנאים אלו יש צורך להמשיך ולקיים כוח חזק ולפעול בתקיפות כנגד כל מי שמפר את ההסדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דורון, להבנתי, ההצעה שלך מקורה ברצון להתיר "קשר גורדי" מסובך: ההבדל התהומי בין תפיסותיו והתנהגותו של היחיד כשהוא נמצא לבדו כפרט, ובין התנהגותו כשהוא חלק מקבוצה או המון. האדם הבודד הוא בסך הכול בן אדם. וכמו שאומר השיר, "מה צריך בסך הכול בן אדם? אהבה כל הזמן". אבל כשהאדם נצמד לאידיאולוגיה שלו, ללאומיות שלו, הוא כבר לא בסך הכול בן אדם, הוא חלק מהמון, ממחנה; מוסרת ממנו האחריות האישית, האנושית, והוא עשוי להפוך בלי דעת לחלק ממפלצת ההמון. והמפלצת הזו מפעילה אנשים כמו בובות על חוט, וגורמת להם לעשות דברים שלא היה עולה בדעתם. הרי החייל הישראלי האכזרי שמתעמר בפלסטינים במחנה פליטים אינו אלא צוציק בן 19, ילד של אימא שלא יכול להרוג זבוב. האישה המכוערת במשקפיים שרקדה וייללה מרוב אושר בחוצות פלסטין ביום שבו קרסו מגדלי התאומים היא בטח אימא טובה, מכניסת אורחים, נשמה. איך מתיישבת השנאה לאמריקנים שלכל היותר ראתה את עריהם בטלוויזיה עם רוחב הלב הערבי? המעבר מהמצב הפרטי אל המצב הלאומי עושה זאת. דורון, דומני ששיטתך מנסה להביא לכך ששיקול הדעת של אנשים במצבם הפרטי יפתור את הבעייה הלאומית. ובכן, ראשית, להערכתי ההנהגות הלאומיות לא יסכימו "להפריט" את הסכסוך, ולהעביר את סוגיית פתרונו להכרעה של קבוצת אנשים פרטיים (מה עוד שהם בלתי-תלויים רק לכאורה, שכן ישנו כל עניין הגופים הבינלאומיים המעורבים בתהליך, אך בזאת כבר דנו). שום שלטון אינו שש להפקיע מעצמו סמכויות. שנית, עלתה בדעתי אסוציאציה לעניין זה. הקונגרס שלך דומה בהיבט מסוים לחבר מושבעים בשיטת המשפט האנגלו-סקסית. (אמנם תפקיד חברי הקונגרס מורכב יותר מאמירת "זכאי" או "אשם"). ונזכרתי במשפטו המפורסם של או ג'יי סמפסון. חבר מושבעים המורכב מאנשים פרטיים החל לפתע לפעול לפי שיקולים גזעיים. הם הפכו מפרטים נטולי פניות לאנשים המזדהים עם קבוצה. אין זה בלתי סביר שדבר דומה יקרה בקונגרס אברהם, או אז כל העסק איבד את ייתרונו התיאורטי(עניין "ההפרטה"). איני יכול להשבע על התנ"ך או הקוראן שכך יקרה, אבל נראה לי שהמעבר מהפרטיות ללאומיות עלול להתרחש במידה רבה של סבירות גם בקונגרס שלך (בקונגרס הציוני למשל היו מחלוקות קשות ופרישות אף שהמטרה היתה משותפת). אתה טוען שרובנו, כפרטים, משקיעים מחשבה מרובה יותר בקניית בגדים או מכונת כביסה מאשר בפתרון סוגיית הסכסוך, אך אם אנשים פרטיים ישבו בקונגרס וידונו בסוגייה הם יקדישו מחשבה ואולי יפתרו את הבעייה. אך יש סיכוי רב שמרגע שיעשו זאת הם ייאלצו לחשוב במונחים לאומיים, תתחיל להנחות אותם המחשבה הקיבוצית, הלאומית והקשר הגורדי יתאחה. במילים אחרות, איני בטוח שהשיטה הזאת תעלה פרי טוב יותר מאשר מצב בו יקומו מנהיגים ישראלים ופלסטיניים בעלי כוח לסחוף המונים אשר יצליחו להגיע להסדר. זאת, כמובן, רק לאחר ששינוי עמוק יחול ברשות הפלסטינית. פרלמנט של זקני ציון ופלסטין (קונגרס בני אברהם שנבחרו באקראי באמצעות מחשב) שיישב וידון בדברים בחסותו של קופי אנאן לא יצליח להביא לשינוי עמוק במבנה הפוליטי-שלטוני של הרשות הפלסטינית ובאידיאולוגיה הלאומית הנוכחית שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק בניתוח. פרויד כבר כתב על הפסיכולוגיה של ההמון בה הופכים אנשים שקולים ומיושבים ליצורים פרימיטיביים המוכנים ללכת אחרי מנהיגים שבזמנים אחרים לא היו אפילו מוכנים לארח אותם בביתם. בתחומים הלאומיים אנחנו פועלים כקולקטיב משום שאנו חשים איום על הערך החשוב ביותר לנו -- עצם קיומנו. ההשתייכות נותנת לנו ביטחון מדומה (אנחנו חלק ממשהו גדול יותר ולכן גם אם נמות אישית, הרי זה למען העם והמדינה הגדולים מאיתנו) ולכן הפרדוקס הוא שאנו מוכנים להקריב את עצם קיומנו כדי להקטין את האיום הפסיכולוגי על קיומנו. התהליך שאני מציע מיועד להפנות את תשומת לבנו לסתירה הזו כדי שאיש איש יוכל לבחור -- האם אני כפלסטיני שחי בשלווה תחת גפנו ותאנתו רוצה באמת להקריב את חיי ילדי רק למען העיקרון שלא יחיו כאן יהודים. אם רוב הפלסטינים יענו שכן -- ניאלץ להילחם. בפועל רובם הגדול יאמר שלא, אך בינתיים יש גם לפלסטיני שלו נימוקים חזקים יותר -- כמו הפחד שאנו רוצים להשתלט להם על כל אדמותיהם והעובדה שאנו פוגעים ב''אחיהם''. זהו גם התהליך שעובר ישראלי שלא נפגע אישית וגורם לו לחשוב ''עליהם'' כעל קולקטיב חורש רע למרות שהעדויות הכמותיות אינן מתיישבות עם תזה זו. שיטת המושבעים, לה התייחסתי גם במאמר, אכן אינה מושלמת אך יחד עם זאת היא עובדת לא רע והיא עדות לכך שאנשים שאינם מקצוענים מסוגלים במקרים רבים להבין ולפתור סוגיות מורכבות -- במיוחד במקרים בהם יש לאזן בין ערכים שונים בחברה, שזה בדיוק המצב שלנו כאן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |