 |
|
 |
||
|
||||
 |
לדעתי החשבון שלך שגוי, מפני שהוא מתבסס על הבנה מסויימת של המושג מחוסן. נניח שזמן הנשיאה הוא 3 חודשים ואח"כ יש 3 חודשי חיסון, לעולם לא תגיע ליותר מ-50% חיסון כל החישוב שלך מבוסס על מקדם ההפצה, שאנו מנסים להוריד אותו כדי למנוע הצפת בתי החולים. חיסון עדר מדבר על עולם אחר. בעולם זה אין צורך בהפצה מפני שהוירוס נמצא בכל מקום. חלק מן האנשים מדבק מפני שהוא כרגע נשא וחלק אחר לא, מפני שהוא כרגע מחוסן. החשבון שצריך לבצע הוא מה הסיכוי שאחד מן הנשאים יפגש עם אחד מקבוצת ה-20% שהוירוס גורם לה למחלה קשה. לתחושתי כדי לצמצם את סיכויי המפגש הזה למספר שאפשר "לחיות" איתו, אתה צריך % חיסון שבכלל אי אפשר להגיע אליו באופן טבעי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה טועה. בעולם של חיסון עדר הווירוס כמעט לא נמצא בשום מקום, כיוון שכל מיני-התפרצות מקומית דועכת מעצמה מהר מאד. גם האנשים הלא מחוסנים כמעט לא נדבקים כי אין להם הרבה הזדמנויות להידבק. הרמה השוטפת של תחלואה היא נמוכה מאד. אני לא רואה על מה אתה מבסס את ההנחה שלך שחסינות לווירוס הזה היא קצרת-טווח מאד. עד היום לא התגלו מקרים של הדבקה חוזרת. אם נניח לצורך הדיון שזמן החסינות מתפלג בצורה גאוסיאנית, אז אם הממוצע שלו היה שנה וסטיית התקן היתה חודשיים אז כבר היינו מוכרחים לראות הדבקות חדשות בין אלה שנדבקו בפברואר-מרץ. יותר מאחד מאלף מהם כבר היה מאבד את החסינות שלו. זה לא קרה. עם כל יום שעובר בלי מקרים כאלה החסינות הפוטנציאלית מתארכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה טועה. אם אין חיסון ונותנים לוירוס להשתולל אז אחרי כמה זמן מגיעים לחסינות עדר, כלומר למצב שבו יותר אנשים מבריאים מנדבקים והתפשטות המגיפה מתחילה להאט. לבסוף מגיעים למצב שכל מיני-התפרצות מקומית דועכת מעצמה מהר מאד (כמו שכתבת). אבל זה לא מצב יציב, אלא אם הוירוס מחוסל לגמרי. לאט לאט, שיעור המחוסנים באוכלוסיה יורד וההתפרצויות גדלות עד שמגיעים למצב יציב. במצב הזה, יש איזה שיעור קבוע וגדול (1/R) מהאוכלוסיה שחלה והשיג חסינות, כלומר אנשים ממשיכים לחלות בכמויות גדולות כל הזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במצב יציב תאורטי, הקף התחלואה הוא כזה שמשמר את חסינות העדר (כמובן, מצב יציב לא קיים במציאות, המציאות תמיד מתנדנדת ומושפעת מגורמים עונתיים ואחרים שעלולים להגדיל את סכויי ההדבקה ברגע נתון). מה ההקף הנדרש - זה בעיקרו פונקציה של משך הזמן שהחסינות שורדת ושל R. אם החסינות שורדת לכל החיים אז יהיה צורך בתחלואה כזו שתתחזק את R בכל שכבת גיל חדשה; אם שכבת גיל היא 150,000 איש וצריך 60% אז יש צורך ב-90,000 מקרים בשנה (זה אולי נשמע הרבה אבל כרגע סביר להניח שזה מספר המקרים בשבועיים). אם החסינות שורדת זמן קצר אז יהיה צורך בתחלואה רבה יותר, בהתאם. אבל במציאות המצב, לדעתי, טוב יותר מכפי שתיארתי לעיל. לאחר השגת חסינות עדר, במצב היציב רוב התחלואה הנדרשת לתחזוק החסינות היא בשכבות הגיל הצעירות. השכבות האלה חוות את המחלה כקלה וגם מדביקות פחות. בקרב מבוגרים, סביר להניח שגם אם החסינות דועכת בהדרגה עדיין נשמרת עמידות מסוימת: אדם שנדבק בעבר אולי כבר יכול להדבק אבל סף החשיפה שנדרש כדי שזה יקרה הוא גבוה יותר, והתגובה החיסונית היא מהירה יותר כך שהמחלה היא קלה יותר (האם הוא גם מידבק פחות או במשך זמן קצר יותר - זו כבר שאלה אחרת). לכן מה שניתן לכנות "עומס התחלואה הכולל" (מספר הנדבקים כפול החומרה היחסית אצל כל נדבק) נמוך משמעותית ביחס למצב הנוכחי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חולק על מה שכתבת עכשיו, ההערה שלי היתה רק בקשר ל-''הרמה השוטפת של תחלואה היא נמוכה מאד''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט תדמיינו את הקורונה בתור אבעבועות רוח לפני היות החיסון זה המשמעות של חיסון עדר. בהנחה שתחלואה בקורונה מספקת חיסון ליתר החיים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |