בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 06/09/20 7:33
וקצת בהפוך על הפוך 724961
אני מבין.
העניין הוא שעניין הפאתוס והרחמים העצמיים, היה בדיוק לבה של הביקורת של זך ומירון על משוררי דור המדינה. אני חושב שזך אמר את זה בשנים האחרונות. הוא רואה באלתרמן את גדול המשוררים העבריים. הביקורת היתה נגד השפה הגבוהה והמטאפורות המורכבות ונטען שהן לא אותנטיות. מירון תקף במיוחד את הזוהר המזוייף שיחסה גולדברג לדלות.
כשני מעריצי גולדברג, אני חושב ששנינו מסכימים שגולדברג מלכתחילה מבין כל הקולגות שלה, חטאה פחות בהגבהת השפה ובמטאפורות מורכבות. לעומת זאת היא היתה הקורבן הנוח יותר בנושא הנוסטלגיה והרחמים העצמיים. חווה אלברשטיין הגנה על המשוררת, אבל בעשותה כך עטתה שכבה נוספת של רוך ורומנטיקה על "מכורה שלי".
לדעתי יש בביצוע של רות דולורס, חוט של גאונות. היא לוקחת את הפרשנות של הירשפלד עד הסוף וקורעת את פרגוד המטאפורות והנוסטלגיה המוזיקלית "תיבת הנגינה", וחושפת את ליבו המדמם של השיר: קינה על חורבן חומות חיי אהבה של המשוררת האביונה והמרה. אצל דולורס אי אפשר לטעות או לחמוק מגוש הכאב הנעוץ בלב השיר.הפונז כתב על העדר הפילטרים כנקודת חולשה של השיר. אבל לטעמי רות דולורס, דוקא שולטת בסיפור השיר ביד רמה. הכאב מזנק עליך למן השורה הראשונה,אבל רות ממשטרת אותו כל הדרך עד לסיום. קריאה כמעט רציטטיבית של בתי השיר לעומת שירה מדוייקת של השורות החוזרות. פסנתר וקונטרבס יוצרים דלות חומר זוהרת לגמרי וממש ממש לא קיטשית. השיר שומר על המוזיקה, עד לקרשנדו בסיום, שם דוקא הפראזה הפולקית של אלברשטיין הופכת לזעקת הכאב של הבלוז-רוק. לאוזן שלי, אין בביצוע של דולורס, אפילולא שמץ של זיוף. רק אומץ.
שמיעת השיר, כפרומו לסדרת טלביזיה חדשה, הזכירה לי את הניסוי של הוושינגטון פוסט בתחנת הרכבת:
באך בתחנת הרכבת. כתיבתי על הביצוע היא בבחינת משיכה בשרוולם של הקוראים: שימו לב, אנו חולפים ליד רגע של יופי נדיר.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים