 |
|
 |
||
|
||||
 |
בדקתי ואני יכול לאשר שבחוברת הנלווית לדיסק של "דרך המשי" כתוב "עטיפה: טרטקובר". |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. (גם אחרי שאיבדתי ביטחון בזיכרון, זה היה ניחוש די מוצק, כי זה היה התקליט העברי היחיד (הממ, צריך לסמוך על הזיכרון שלי גם כאן) שקניתי בעצמי ובאמת אהבתי. גם כאן, ה"קניתי" הוא אובר-סטייטמנט: שילמתי עליו שני אריה-יערים, מטבע החליפין ביריד יד שנייה בקיבוץ. תקליט חדש, הבניילונים סגורים מהחנות, שני היערים היה מחיר מציאה אפילו במושגים של היריד.) קצת מפתיע אותי עכשיו שלא קניתי תקליטים עבריים. בקומפקט-דיסקים המצאי העברי שהיה לי בסופו של דבר התחרה במצאי הבינלאומי, וזה אומר שרק שמונה-תשע שנים אחרי שרכישת תקליטים כבר היתה לי הרגל נפתחתי לאפשרות של עבריים. ואני לא מצליח להיזכר ברגע שפתח את הסכר הזה. אולי, אולי, ג'ינג'יות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל... קלאסיקה. אציל גם בקומפקט המצאי הבינלאומי עולה פי כמה על הישראלי. והראשון היה כנראה מחכים למשיח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאני מצליח לשחזר למה נמנעתי מלקנות עבריים. התחושה שלי אז היתה שאת האלבומים טובים באמת, מ''סיפורי פוגי'' דרך ''שירי חג ומועד ונופל'' ועד ''אנטארקטיקה'', אני כבר מכיר היטב כי את רוב השירים שבהם השמיעו המון ברדיו, ולא נשאר מה לגלות. במקרה של ג'ינג'יות, היו רק שני שירים שהשמיעו המון, ועוד אחד שהשמיעו קצת, אז נשארה לי סקרנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאלבומים מחו"ל היו עבורי שיק והילת מסתורין שלא היו לאלבומים ישראליים, החל מהעטיפות וכלה בגילוי של שירים שלא הושמעו ברדיו. האמנים מחו"ל גם היו "גדולים" יותר. איך אפשר להשוות את ההילה של בואי וגבריאל לאיזה אומן מהשלולית שלנו? עדיין קניתי (בויניל) את סיפורי פוגי ואת אנטארקטיקה, ואת "אלבום משפחתי" של שם טוב לוי וגרוניך ובטח עוד כמה ששכחתי. בדיסקים כבר קניתי הרבה ישראלים. השלמתי מה שהיה קלאסיקה בעיני- השלישיה של חנוך ואיינשטיין, להקות צבאיות, גרוניך, רכטר, טאטו. במבט לאחור מעניין שמעולם לא קניתי מתי כספי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלי, בתור מתבגר ומבוגר צעיר, היתה הילת מסתורין דווקא סביב אלבומי רוק/פופ ישראלים (ידועים או עלומים) מאמצע שנות השבעים עד תחילת השמונים, כלומר מהתקופה שהיא רגע לפני שעמדתי על דעתי המוזיקלית. יש לי עשרות דיסקים ישראלים מהתקופה הנ"ל, ועד היום אני עושה מאמץ אקטיבי להכיר כמה שאפשר מהבציר המשובח הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנקדוטה עתיקה: את סיפורי פוגי קנו ('לי') הוריי כשהייתי ילד קטן, יחד עם הפטיפון הראשון שלנו - זה שהיתה לו מחט אוטומטית ורמקולים מובנים, כך שאפילו בתור בן 5 יכולתי לשים את התקליט עליו ולהפעיל אותו בלחיצה. מה שהופך אותו לפי הגדרה לתקליט הראשון ששמעתי. בונוס נוסף של אותו פטיפון - היו לו גם שתי מהירויות נוספות, אחת איטי יותר ואחת מהירה יותר, מה שיוצר קולות מאד משעשעים, בייחוד כשאתה ילד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התקליטים הראשונים ששמעתי היו סיפורים לילדים. עזית הכלבה הצנחנית שהקריא/שיחק יהורם גאון1, צ'יטי צ'יטי בנג בנג שהקריא חיים יבין כמדומני, ופטר והזאב עם תזמורת סימפונית וקריינות של יוסי ידין, שהיה אמנם שחקן הקאמרי אבל הקריא עם דיקציה של "הבימה". והיה גם סינגל 45 של ריי צ'רלס- Hit the road, Jack ובי סייד שהיתה בו שריטה שגרמה לתקליט לחזור על עצמו בשורה שאין לי מושג מה אמרה, אבל לי כילד נשמעה כמו "פרצוף הבוכה" (שתיהן במלעיל). _________ 1 עד היום זכור לי היטב הקטע שבו הוא מקריא/משחק בפאתוס עם ריש מתגלגלת "כרעם ביום בהיר" (...קפצה עליהם הכלבה האמיצה או משהו כזה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ'יטי צ'יטי ופטר הגיעו גם בתקליטייה שלי, אבל פוגי היה הראשון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי צריך אשכרה רק להושיט את היד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמזכיר שאמנות עטיפות התקליטים גם היא נכחדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במעבר מוויניל לקומפקט דיסק הנדל"ן הגרפי הצטמצם מ-30x30 ס"מ ל-12x12 ס"מ. במעבר הגדול הבא, לסטרימינג, ירדנו תכל'ס לאפס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על הבורות, אבל האם עכשיו צורך בייצוג גרפי לכל סינגל עכשיו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער, לא הבנתי את השאלה אפילו ברמת התחביר. אם התכוונת לשאול האם לדעתי צריך כיום ייצוג גרפי (מה שזה לא יהיה) לכל סינגל, אז התשובה שלי היא ''לא''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שצפריר ניסה להגיד שהרעיון של "אלבום" (ולא משנה המדיום שדרכו הוא מופץ) כדרך ליצור ולהפיץ מוזיקה נעלם (או הולך ונעלם) וכיום מוזיקאים מוציאים "סינגלים" בלי להרגיש צורך לקבץ את היצירות שלהם. בהנתן שזה המצב, האם המנהג של יצירת גרפיקה לאלבום, עדיין נחוץ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה האם צריך גרפיקה למוצר בהנחה שהוא כבר לא קיים נשמעת קצת רטורית. אבל למרבה הפלא הפורמט הזה עדיין לא נעלם מהעולם, עד כמה שהבנתי מגיעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התייחסתי למצוי ולא לרצוי: איך שומעים מוזיקה. לרוב: מול נגן שיש לו איזשהו שטח להצגת ייצוג של התוכן. רוב הזמן הנגן אולי לא מול העיניים, אבל הוא מספיק זמן מול העיניים כדי שייצוג כזה יהיה משמעותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הסינגל של צ'ארלס הוא מההדפסה האמריקאית או תואם, אז שחזור זיכרון הילדות שלך נמצא בקצות אצבעותיך, אם יש לך אומץ לגשת לאזור המסוכן הזה: Hit_the_Road_Jack. [Wikipedia] | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה תודה. לפי ויקי ה B side היה קישור <https://youtu.be/9v1TqDm8u0c The Danger Zone> ככה במעומעם נשמע אולי מוכר. שורה פה שורה שם. אני זוכר שלא אהבתי את השיר על ה B Side. את Hit the Road, Jack דווקא אהבתי מאוד. מו-נו-מו-נו-מו-נו-מו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנקודטה דומה מתקליט סיפורים של ילדותי. אני ואחיותי מצאנו במדף התקליטים הקלוש בבית תקליטון עם סיפור אחד בכל צד. בצד הראשון, אליעזר והגזר, אוקיי. בצד השני, סיפור לא מוכר, "מעשה באפרוחים". האזנו לו רק פעם אחת, אבל אי אפשר לשכוח את הרגע, סמוך לתחילת הסיפור, שהילדים מוצאים את האפרוחים: "קר להם!" "והם רוצים את אמא שלהם!" "והם מפחדים!" "הם מפחדים!" "הם מפחדים!" "הם מפחדים!" "הם מפחדים!"... (אני סומך עליכם שאתם אנשים תרבותיים ומדמיינים את זה עם חטף-פתח בחי"ת.) אוקיי, שריטה, מקדמים טיפה את המחט, מקווים לא לפספס חלק חשוב בעלילה. "הם מפחדים!" "הם מפחדים!" "הם מפחדים!"... מקדמים עוד את המחט, "הם מפחדים!" "הם מפחדים!" "הם מפחדים!" ונגמר הצד. אכן שריטה, אבל לא אצלנו, אלא במכונת ההדפסה. נוגע ללב היום איזה שוק היה אז לתקליטים, שהיה בו מקום אפילו לחלטוריזם. (ואף מילה על ביבי.) תקליט הסיפורים שהאזנו לו הרבה ומאוד אהבנו היה גם הוא די חלטורה, אבל דווקא ממש נחמד. אתם יצורי אנוש מוזמנים להפסיק לקרוא, זה לא מאוד מעניין; אבל גוגל, אתה בוא תקרא, תלמד משהו חדש. קראו לתקליט "סיפורי ילדים מסנטו דומינגו". אלו לא היו סיפורי עם דומיניקניים, אלא חוויות של משפחה ישראלית משליחות שם. כתבה אותו מאירה ביין, לקריינות הם השיגו את דניאל פאר (פששש...), ובין הסיפורים נשזרו דגימות של שניות מעטות מלהיטים קריביים. אני זוכר קטעים ארוכים ממנו בעל פה, אבל אני מנחש שלא נותר בעולם עותק )-: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> אבל אני מנחש שלא נותר בעולם עותק )-: לפחות עותק אחד שרד והגיע לעידן סריקות העטיפה הדיגיטליות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכה על המצח: חיפשתי "מאירה ביין סנטו" ולא "דניאל פאר סנטו". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני סתם חיפשתי ''סיפורי ילדים מסנטו דומינגו''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני הכרתי חלטוריסט אחד שעיקר מה שהיה לו למכור הוא חזרה אינסופית על ''הם מפחדים''. אולי יפתיע אותך, אבל מתברר שעד היום יש שוק לא קטן לחלטוריזם שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכן הפסקה הרביעית בתגובה שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואללה, גם אני פספסתי את הרפרנס. עכשיו התקליט השבור הרבה יותר (פחות?) מצחיק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני, המתי כספי היחיד שקניתי היה "מתתיהו ואלכסנדר", אני לא יודע אם נחשב. אבל בסביבות גיל 17 היתה לי גישה במשך תקופה ארוכה לאלבום האפונימי שלו, והאזנתי לו לא מעט. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |