 |
|
 |
||
|
||||
 |
אורלי לוי ואיילת שקד אכן במאיון העליון. האחרות שציינת נראות לי מעל הממוצע אבל לא באופן חריג. אולי מירי רגב בפה סגור (לזה התכוונת עם יוליה פלוסקוב?). אם מרב מיכאלי עוברת מסך אז גם מיקי חיימוביץ'. מולן יש את יועז הנדל ההורס ויאיר לפיד. אפשר גם רם בן ברק ורם שפע. אוסיף חברות כנסת לשעבר שהצטיינו גם הן בתחום: רוחמה אברהם, אנסטסיה מיכאלי ופנינה רוזנבלום. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מקבל. הרשימה לא נועדה להיות כוללת אלא לייצג את הרעיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו רק דוגמה נוספת לתופעה שהוכחה כבר. אנשים יפים נתפסים גם כמוצלחים יותר. וזו הזדמנות להכניס את פיסת הטריוויה שבעימות בין קנדי לניקסון מי ששמע את העימות ברדיו חשב שניקסון ניצח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הה, האנרכרוניזם - מי ששמע את תוצאות הבחירות ב-2020 בטוויטר חשב שטראמפ ניצח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היתה שם אזהרת אמת. בתקשורת שלנו זה מדע בדיוני. ______ אפרופו כל הדיונים על פוליטיקה אמריקאית, לאן נעלם רון בן יעקב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שדוקא בארה"ב המפלגה הדמוקרטית הצליחה בעשורים האחרונים להמשיל שני חתיכי-על1 - קלינטון ואובמה. אבל אני מוסיף לקלחת תחום אחר בארץ ששמעתי עליו תלונות לאחרונה - אמצעי התקשורת ובראשם מהדורות החדשות. אם מישהו כאן התרשם מחברות הכנסת, אז פאנל העיתונאיות במהדורות החדשות, מהמגישות הותיקות אבל גם בקרב הדור הצעיר והזוטר הוא פשוט שניים-שלושה סיגמא מעל הממוצע בכל פרמטר של מראה חיצוני, משקל ושאר ירקות. ולעומתם, יש לנו משה נוסבאומים, מוטי גילתים ומואב ורדים שאין לי שום טענה מולם כמובן, אבל ההשוואה כאן ברורה אני מקווה. (אני לא רומז לרגע שאף אחת מהעיתונאיות הנ"ל איננה מקצועית חס וחלילה. כלל לא. אני רק תוהה לגבי סיכוייה של הבת של נוסבאום באווירה הכללית הזו). 1 על פי התקשורת, זה קצת מחוץ לתחום השיפוט שלי להביע דעה כאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אובמה גם חתיך וגם סופר קול. להיות דמוקרט וקול כנראה רק POC יכולים. תראה איזה צנוניות התמודדו שם (חוץ מאליזבט וורן, האבירה שלי). בקשר לתקשורת- הנה עוד דבר שבו הטלויזיה שלנו הפכה לדומה לטלויזיה האיטלקית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. קנדי היה הרבה לפני זמני. ב. קנדי נראה לי כמו דוגמת הדגל למעמד אליטיסטי של אצולה שעוברת בירושה. אני לא בטוח כמה זה קול. ג. קנדי נהנה מאפקט ג'יימס דין (לצערו) - אין כמו מוות טרגי בגיל צעיר כדי להאדיר את המיתוס לדורות הבאים - ובעיקר לא לתת לשנים לקלק אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. אצלנו זה לא קול בכלל (דמיין מספר גדול של אמוטיקונים). אבל ג'סטין טרודו1. _______ 1 שהורס את כל התיזה, בעצם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה מתאר את קנדי לא נכון. א. לאנשים שעברו את גיל 24 קנדי זה לא כל כך מזמן. ב. קנדי אכן מייצג אריסטוקרטיה ואליטה, אבל היא לגמרי קול (לפחות קול מסוג מסויים). לא מדובר באליטה נצלנית וקלפטוקרטית מסוג מה שקיים בישראל (הטייקונים למיניהם שמתמחים בתמרון תאוות הכבוד והכסף של בכירי השלטון לטובתם, סיגרים ושמפניות ורודות,כן ...), אלא באליטה משרתת ובפרט קתולית. לכך יש משמעות גדולה בארה"ב, לא לחינם הצביעה עבור הקנדים הברית הדמוקרטי הקלאסית של קתולים, יהודים, שחורים, ליברלים ועובדי צווארון כחול. האליטה הקנדית סימלה את הקלישאה "באמריקה כל אחד יכול", אפילו קתולי (שחור) להיבחר כשליט המדינה הפרוטסנטנטית-לבנה ביותר בעולם. ג. רוברט קנדי וג'ון עצמו בפרט סימלו את המנהיג המשרת. קנדי גיבור המלחמה עטור התהילה, האחים השכולים של האח הבכור שנפל כטייס מפציץ מעל שמי גרמניה הנאצית. ממש לא דנקנר, לבייב או תשובה. יותר בכיוון של נתניהו. ד. על אף הרצחו בזמן כהונתו, הזמן בהחלט כרסם במיתוס. כל מיני דברים שהתגלו מאז על קנדי עצמו וגם ההיסטוריה של בני המשפחה מאז שהתנהלה בעיקר בטורי הרכילות ולא בספרי ההיסטוריה, בעצם כרסמה את המיתוס של בני קנדי לפירורים. ה. ועדיין האמריקאים המבוגרים זוכרים את הזוג יפה התואר עם שני הילדים המטופחים למופת (שגורלם הטרגי מייצג נאמנה את העתיד של הקנדים) בקמלוט של הבית הלבן, כמייצגים של עידן הזוהר המודרני של רומא האמריקאית. השיר "צלילי השקט" מייצג היטב את התדהמה של הבייבי בומרס של שנות ה-50-60 מול הרצח ואת הולדתו של העידן הפוסט- מודרני. ו. לקנדים היו אוייבים רבים: השמרנים, המסורתיים, הקומוניסטים, המאפיה, ארגוני העבודה המאוגדים. מה שמנבא ומאפיין את הכאוס של העידן הבא הוא העובדה, שקנדי נרצח ע"י אדם מבולבל ובעל בעיות נפשיות, כנראה ללא שום עזרה מאורגנת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מודע לכך שכשקנדי נרצח אנשים שהיום הם בני 50 עוד לא נולדו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שהתודעה ההיסטורית של אדם משכיל היא עד כדי כך אישית. גם אני עצמי הייתי בעריסה כאשר קנדי נרצח, אך אני בכל זאת רואה בו חלק מן ההיסטוריה בת זמננו. אני עצמי תארתי את רצח קנדי כסיומו של עידן וכנקודת מעבר מן העידן המודרני היותר אופטימי אל העידן הפוסט מודרני העגום (אני מודע לכך שהשמות הללו לא מוצלחים ויש להם פרושים אחרים וסותרים, אבל לא הצלחתי לחשוב על משהו מוצלח יותר). העובדה שרוב האנשים אינם מודעים או אינם מסכימים לחלוקה זו וחיים עדיין בעידן שבו האמינו שהתקדמות פוליטית, טכנולוגית או חיסונים יהפכו את חייהם לגן עדן, אומרת שהם עדיין בעידן קנדי. וזה מחזק את הרגשתי שקנדי אינו דמות היסטורית כמו ג'ינג'יס חאן או פריקלס, אלא אישיות שיש לה נגיעה לחיינו היום, לא פחות מאשר היטלר למשל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק על עצמי לספר ידעתי, אבל עבורי (עוד לא בן 50, אבל כבר די קרוב לשם) קנדי הוא בפירוש “מזמן”, איפשהו בין הקמת המדינה, הביטלס והנחיתה על הירח. מזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קול, בניגוד ל'חשוב', 'משפיע', 'רוצח המונים' או 'רודף שלום', איננה ענין של תודעה היסטורית או השכלה. היא תופעה מתחום הפסיכולוגיה, האינטראקציה האישית והתפיסה הסובייקטיבית והמיידית. בתור שכזו, החוויה האישית שלי מול קלינטון מורכבת ממאות דיווחים בתקשורת, תמונות, קטעי וידאו, ראיונות ומהדורות חדשות שאותן חוויתי לאורך שמונה שנים ויותר מחיי הבוגרים. הרבה מאד מידע (עבור דמות שלא פגשתי אישית כמובן) שממנו נגזרת החויה האישיותית שאחת מתוצאותיה היא הקוליות. מקנדי ראיתי כמה תמונות ומעט מאד קטעים מצולמים, כשברוב האחרונים - כולל גם אזכורים תרבותיים בספרים וסדרות כאלה ואחרים - לא נעים לומר, אבל מוחו כבר לא בחתיכה אחת. לא ממש החומרים שמהם תפיסה אישית של מגניבות עשויה להתגבש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למדתי לא מזמן בדיון על קמאלה האריס- People Of Color | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |