בתשובה לאריק, 07/12/20 1:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לד זפלין, פינק פלויד וג'ון לנון, אם תרשה לי, כבר לא היו קיימים באייטיז, (החומה הוא לגמרי אלבום סבנטיז לצורך הענין), אז מה נטפלת דוקא אליהם? ברור שפופ טראשי הוא פופ טראשי, ובאייטיז היא היה טראשי לעילא. טראש יש בכל עשור, ובאלף הנוכחי פי אלף יותר. אפילו השירים המסונתזים מהאייטיז היו מקוריים יותר מתרבות הסימפולים והמחזורים שהחלה בניינטיז ולא ממש הפסיקה מאז. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה שלי, עם האייקונים של שנות השבעים, היא שהרוק שלהם נעלם, והם נהיו קוועץ'. פיטר גבריאל עושה דואט עם קייט בוש, ומה יוצא? ברברה סטרייסנד. דיויד בואי של "בואי נרקוד", הדואטים שלו עם קווין ועם מיק ג'אגר. רוברט פלאנט עושה את Big log, שהיה שיר בסדר, אבל כיכב בתכנית של רפי רשף עד שיצא מהאף. ג'נסיס עושים את Abacab המביך. הפופ הטראשי משנות השמונים הוא בעיני הגרוע מכולם. אולי התסרוקות הרסו לי הכל? היה גם פופ טוב בשנות השמונים- הבאנגלס, דוראן דוראן, שפנדאו בלט, ניק קרשאו. אבל בסך הכל אני חושב שנשארו מהעשור הזה פחות שירים שעמדו במבחן הזמן מאשר בשנות הששים, השבעים והתשעים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ופיטר גבריאל עושה גם את סלדג'האמר, שהוא והקליפ שלו ראויים ביותר. אייקוני-עשור-קודם שמזייפים בנוכחי יש גם בסבנטיז, כשבראשם לנון ומקרטני. חלק מזה זה ענין של גיל, פשוט אבל בנאלי1. ואגב פינק פלויד - אחרי שנפטרו מוולטרס, בניינטיז הם הוציאו שני אלבומים, לפחות אחד מהם מצוין, The division bell. כבר לא פרוג, אבל יש בו כמה שירים נהדרים. 1 כידוע חלק מגדולי הסיקסטיז פתרו את הבעייה הזו למפרע, כשמתו בגיל 27 ונשארו צעירים לנצח2. 2 אהה3 - אלפאוויל, עוד פופ אייטיז מכובד. 3 וא-הא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזמנו אהבתי את סלדג'האמר. שיר טוב, אבל מגבריאל של Here comes the flood ציפיתי ליותר. כמו התלמיד המצטיין שמקבל 90 במבחן, וסלדג'האמר הוא בקושי 90. משהו במקצב ובחצוצרות היה יותר מדי פיל קולינס. לנון בכלל לא זייף בסבנטיז. אלבום הסולו הראשון שלו היה מופתי. מקארטני המשיך להיות מקארטני תגובה 686613. אף פעם לא הקשבתי לפינק פלויד של אחרי החומה, ולא משנה כמה אנשים המליצו לי על Final cut ו Division Bell. אפילו בהופעות של גילמור שראיתי ביוטיוב שמעתי אבל לא הקשבתי לשום דבר אחרי החומה (תכל'ס באתי רק בשביל לשמוע את הסולו של comfortably numb בוואריאציות שונות). אגב לא הקשבתי מעולם- היה בשנות התשעים שיתוף פעולה מתמשך בין רוברט פריפ, שהייתי גרופי שלו מאז שקוטנר הכיר לי את קינג קרימזון, לדיויד סילביאן. ולמרות שהיו לי תקליטים שכוחי אל של פריפ כמו Evening star מעולם לא שמעתי שום דבר משיתוף הפעולה הזה, עד היום. והיום בזכות הקישור לגבריאל עם פריפ למעלה יו טיוב הציע לי את אלבום ההופעה, ונהניתי מאוד. ________ מסכים לגבי הפתרון המוצלח עבורנו א הא (המעולים) זה ניינטיז בשבילי, בדיוק כמו שהחומה זה סבנטיז, ו Let it be זה סיקסטיז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
________ החומה זה סבטניז לא רק בשבילך, אלא בשביל כולם - האלבום יצא לאור ב-1979. (וכן, אני זוכר ש-We don't need no education זכה במקום הראשון במצעד העשור של שנות השמונים בגל"צ.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אין שום השוואה בין ה-final cut (שהוא ממש לא משהו ורובו ככולו ווטרס) ל-Division bell שהוא גילמור-ווייט-מייסון ולחובבי גילמור הוא לגמרי מומלץ לשמיעה. כולל סולואי גיטרה שווים בהחלט. ב. א-הא, ששיר (וקליפ) הדגל שלהם יצא ב-1985 הם אייטיז למהדרין, גם אגב בסגנון ולא רק בכרונולוגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. זה לא יעזור. ב. הקליפ הקדים את זמנו. קליפים של להיטי שנות השמונים נראו ככה. ג. על הדרך מצאתי עוד כמה פנינים תקופתיות, וגם השכלתי (רק עכשיו למדתי שזה של בני וביורן). ד. עדיין אני תקיף בדעתי שבוודאי שנות הששים והשבעים, אבל גם התשעים, השאירו יותר מטען מוזיקלי לדורות הבאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני מניח לשיפוט הקהל את השיר (והקליפ) המסכם של האלבום. ב. חלקם דוקא נראו ככה. ד. על שני שלישים אנחנו מסכימים לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חותם על סעיף ד. אפילו דייר סטרייטס לא עומדים בשורה אחת עם גדולי הרוק של ה60 וה70. חוץ מתחיית הרוק בסוף ה80 שהזכרתי, השמות הראויים באמת מהעשור הזה הם פרינס ופיל קולינס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה אוהב את פיל קולינס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, וגם את אמריקאי פסיכו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאז השיחה הזאת הופצצתי בשנות ה 80' מכל עבר. הלכנו לארוחת ערב עם חברים וברקע היה ערוץ VH1 עם התקפה של שנות ה 80' מסנדרה1 ועד ריק אסטלי2, למחרת ברדיו כל תחנה שהעברתי השמיעה שנות השמונים, וגם בהמשך השבוע בכל מקום שבקעה ממנו מוזיקה היא היתה משנות ה 80'. ככה הזכירו לי עוד כמה דברים טובים שהיו אז- Tear for Fears, כריסי היינד, קייט בוש, The the ___________ 1 בזמנה היא היתה ממש הטעם שלי (לא מה שהיא שרה). 2 לא הייתי בכלל זוכר אותו, אלא שהילד שלי עבר שם והופתע שמישהו באמת שומע את ריק אסטלי. אני עוד יותר הופתעתי מזה שהילד שלי שמע בכלל על ריק אסטלי. מסתבר שהשיר הפך למם בקטע של דאחקה. שולחים לך קישור שמתחזה למשהו שמעניין אותך, ובעצם הקישור הוא לשיר הזה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |