בתשובה לברקת, 25/01/21 9:22
שנת שיא 731859
שני הסנט שלי:
א. נכון, הקטע הזה שקוראים בתיכון ספר "מופת" ולא מבינים בכלל על מה כל הרעש - וצריך עוד איזה 10-20 שנות חיים כדי להבין את זה?‏1 (ואז גם לקלוט שבתיכון לא היינו כאלה חכמים, בוגרים ויודעי-כל כמו שחשבנו?)
ב. "עטיפות אלבומים בימינו אנו"? באלף הקודם, אולי (וחבל).

1 השפן בשדה התפסון עדיין אוברייטד בטירוף, בכל זאת.
שנת שיא 731870
א. היה את הדיון ההוא שכל אחד שלמד בתיכון ספר מופת לא סבל אותו, ואחרים שלא למדו אותו משבחים אותו. אתה טוען עכשיו שיש אלמנט של גיל בנוסף לאנטגוניזם האוטומטי לחמרי לימוד.
ב. אח, להשתרע על פוף מול המערכת עם אזניות והעטיפה של התקליט ביד.

1 איזה מזל! כשקראתי אותו בגיל המתאים חשבתי שכשאגדל אבין, טוב שחסכת לי.
שנת שיא 731873
א. בהחלט. בייחוד שאני לא סבלתי מהאנטגוניזם הזה, עד כמה שאני יכול להעיד. הגיל והתרגיל.
שנת שיא 731900
1 גם אני לא סבלתי מאנטגוניזם לחומרי לימוד. להיפך, הסתערתי בהתלהבות חננית על החומרים.
אם אוכל להוסיף את הפרספקטיבה שלי על השפסן בשדה התיפון: אני זוכרת לפחות תלמיד אחד שנתפס לספר הזה ויוצרו כמבשרי מהפכה תודעתית כלשהי, בערך באותו אופן שחלקנו הגבנו לסרט "שיער". כשסוף סוף קראתי את הספר הבנתי שאני לא מבינה. לא מבינה את הספר ולא מבינה למה הוא קיבל את המעמד שקיבל.
מספר שנים לאחר מכן נפגשנו שנית, אני והרומאן בקורס באוניברסיטה. אז פתרתי לי 50% מהתעלומה. הבנתי את היצירה בתור תיאור די נוגע לדמות שעוברת התמוטטות עצבים. הייחוד היה בכך שנקודת המבט היחידה היא של הבחור, ובכל זאת ניתנות האפשרויות להתבונן עליו מבחוץ. מהפרספקטיבה הזאת, אני חושבת שזה ספר מוצלח שהרוויח את מקומו בקנון. מעבר לכך, חוסר ההתאמה בין ההתרשמויות שלנו מהספר לבין המעמד המשיחי שניתן לו הוא גם סוגיה מרתקת בפני עצמה.

אגב, בהרבה מקרים, למדתי להעריך ספרים/סרטים/פסלים דרך המטלה הפדגוגית של להסביר/להרצות עליהם לאחרים.
שנת שיא 731902
לעניין ה"אגב" שלך, זוהי תופעה מוכרת וגם הגיונית.

(ואגב משלי: פעם אחת אני והתלמידים שלי למדנו במקביל משהו, רק שהם לא ידעו שאני לומד כל פרק יום אחד לפניהם. לא חוויה מומלצת במיוחד, אבל אף אחד לא עלה על זה בשעתו. לא מדובר במסגרת אקדמית חלילה).
שנת שיא 731907
התפסן זכה למעמדו (המפוקפק לדעתי) אחרי ששימש כתרוץ לרוצחו של ג'ון לנון, לפני כן נחשב לסתם ''לא רע''.
שנת שיא 731913
ממש לא. סאלינג'ר (שכתב בשנות ה-‏50)היה מאד מקובל בשנות ה-‏60 ואילך אצל נערי הפרחים ודור הביט ותרבות הנגד. אני לא חושב שהוא overrated. ביחס למי? לקורט וונגוט? הספרים שלו עומדים במבחן הזמן ומייצגים היטב את הצד הפחות עליז של דור ילדי הבום. נכון שהוא לא עמוק או אינטלקטואלי. העגמומיות שלו מצוייה גם אצל כותבים ויוצרים יותר עדכניים של תרבות הנגד אבל הוא הרבה יותר אותנטי ומנומק מהם.
כדי לשכנע אותך שהוא יותר "טוב" מאשר "לא רע", אני מזווג אותו עם פיליפ רות. שניהם עופות מוזרים בתוך האסכולות שלהם ולטעמי סאלינג'ר עדיף.
שנת שיא 731915
+1
שנת שיא 732002
ואם מדברים על רשימת קריאה, אוסיף את הנובלה זוכת הפוליצר: פסטורלה אמריקנית/פיליפ רות. מאז שראיתי את הסרט, אני קורא שוב ושוב את הנובלה של רות (לא להתבלבל, הסרט והספר המקורי הם דברים שונים לחלוטין). אין ספק שזה הוא אחד הספרים הטובים והחזקים ביותר שנכתבו על אמריקה. הזעם הנואש והמטורף שבו רות מסתער על החלום היהודי-אמריקני לא רק טוחן אותו לאבק אלא גם מותיר אותו עם סירחון של פרוורטיות ואנטישמיות.
ראיתי עכשיו בויקיפדיה שגם סאלינג'ר גדל במשפחה יהודית (או לפחות חשב כך), מה שעושה את הבחירה בצמד סאלינג'ר ורות מוצלחת במיוחד.
מה שהיה פחות מוצלח זה ההצבעה על סאלינג'ר כיותר טוב. הם סופרים מאד שונים בטכניקה ובאומנות הסיפור שלהם. הזעם של הולדן קולפילד וסימור גלאס הוא ביטוי ספרותי לבעיותיהם הנפשיות. אלכסנדר פורטנוי וסימור לבוב אינם חולי נפש ואינם זועמים. הזעם הוא של פיליפ רות על החברה בה הם חיים.
הייתי אומר שהגניוס היהודי מתבטא לא רק בכך שכל כך הרבה סופרים יהודים זכו בפרס נובל, אלא בכך שכל כך הרבה כותבים יהודיים שהיו ראויים לפרס, לא זכו בו.
שנת שיא 731908
פתרון מעניין (גם 50 אחוז זה משהו).
אבל זה מסוג הפתרונות שאני נתקל בו לאחרונה גם לגבי סרטים, והוא נוטה להיות מאד לא מספק מבחינתי: את/ה (אני) רואה סרט, שעתיים ומשהו, ולא לגמרי ברור מה הפואנטה, למה קורה מה שקורה, למה זה מעניין, וברגעים מסוימים אפילו WTF(?), ולאחר הסיום יש תחושה מתוסכלת למדי.
ואז, אתה קורא באינטרנט שכשמסתכלים על כל הסרט תחת מסגרת שונה לחלוטין של אלגוריה/משל/אלוהים/רפרנס ליצירה אחרת/יצירה דמיונית של אחת מהדמויות, אז פתאום אפשר להבין אותו או את ההקשר שלו ולמצוא איזה קוהרנטיות‏1 כלשהיא. יופי. איך זה בדיוק עוזר לי? אם כבר זה בעיקר מפריע.

1 ואת זה אני אומר בתור חובב מושבע של דייויד לינץ', למען הגילוי הנאות.
שנת שיא 731911
1 דעה קצת אחרת על לינץ' (הבימאי. עם לינץ' כטכניקה שיפוטית אין לי בעיה) מובעת כאן
שנת שיא 731916
אכן אכן, אבל כצפוי אנחנו לא מסכימים כאן - לדעתי הסרט הנ''ל הוא בעשירייה הראשונה של סרטי המילניום הנוכחי. ולא נראה לי שנצליח ממילא לשכנע זה את זה.
שנת שיא 731927
אינטואיטיבית רציתי לומר לך שככל שאתה צופה ביותר יצירות כך אמור להיות לך קל יותר לזהות רפרנסים כאלה.
במחשבה שנייה, ייתכן שרוב הביקורות נכתבות בידי מבקרים שכבר מוצאים/מחפשים רפרנסים בקלות ובכל מקום; אך אחד(!) ממבחניה של יצירה מעולה הוא לרוב, האם היא עומדת בפני עצמה גם בלי זיהוי הרפרנסים. האם יש לה רבדים שגם צופה "רגיל" יוכל לזהות.

לגבי "מסגרת שונה לחלוטין" - כללת פה יחד שתי קטגוריות של מסגרות. האחת צורנית: כל הסיפור היה חלום / תסריט של מישהו / סיפור בתוך סיפור המסגרת של הגיבור שמספר אותו מבית הכלא.
השנייה תמטית: גילוי מרעיש שהדמות השנייה היתה רוח רפאים / חלק באישיותו של הגיבור רב עם החלק השני / עולמו של הגיבור הוא כולו מזימה של מישהו שמסתכל עליו ומתזמן כל רגע.

הקטגוריה הראשונה היא פשוט עוד כלי להעשיר עלילה, וכאמור סרט טוב אמור להחזיק גם בלעדי התפר הנוסף הזה. או שהתפר הזה יהיה פואנטה נחמדה אך לא כזו שתהרוס את עצם עצמו של הסיפור.
הקטגוריה השנייה היא מהותית לסרט ומשתלבת ברעיון של ריבוי נראטיבים, מציאות חלופית או מציאות שקיימת רק בראש; ובמידה מסוימת גם חוסר אוטונומיה של העצמי (הוא מת ולא יודע זאת, כל חייו מתוזמרים בידי אחרים והוא לא יודע זאת וכולי). להרגשתי, הקרקע נשמטת פה הרבה יותר מאשר בסרטי "כל זה היה חלום".
שנת שיא 731928
מסכים בהחלט לניתוח בסוף.
אבל יש אפילו מקרים יותר קיצוניים, שאולי המפורסם שבהם לאחרונה הוא "אמא!' של דארן ארונופסקי.
שנת שיא 731930
לא ראיתי (ומחיפוש קל אני רואה שלא החמצתי יותר מדי).
שנת שיא 731877
לגמרי. כנ"ל קרה לי עם אנה קרנינה למשל, עם 2-3 ספרי היינריך בל, ועוד. לא יודעת אם יהיו לי כוחות לגשת אליהם מחדש היום.

עטיפות אלבומים - טוב, מתחילים בספר ההוא מהפרה-היסטוריה, אז הרזולוציה נמוכה יחסית :-)
שנת שיא 731883
אכן לא קל לקרוא את המוקיון או 'איפה היית אדם' אבל במקרה זה אולי שווה לעשות את המאמץ. כתב האשמה נוקב נגד הצביעות של מעמד הביניים הגרמני ואחריותו לזוועה הנאצית ועל הקשר בין הקרבנות הגרמנים לפשעים נגד קרבנות אחרים.
מצור של חרדה זכור לי בתור ספר רע עם עלילה משעממת אבל עם גישה יוצאת דופן כלפי הטרור של כנופיית באדר-מיינהוף. הטרוריסטים הסטודנטליים האלו מוצגים שם כמעין התפתחות טרגית של קולדן הולפילד.
שנת שיא 731886
דווקא התכוונתי ל''תמונה קבוצתית עם גברת'' (אני זוכרת משם מה הגברת אכלה לארוחת הבוקר, ארבע לחמניות עם ריבה, אבל לא מה הספר רצה לומר). והיה גם ''הכבוד האבוד של קתרינה בלום'' (זה דווקא היה קל להבנה).
ועוד גרמני פוסט-מלחמתי שקראתי עד הסוף בנעוריי ואפילו בהשתאות, אבל שדי התבזבז עלי אז, היה זיגפריד לנץ (''מוזיאון המולדת'', שני כרכים למען השם).
שנת שיא 731904
תודה על הרעיונות לרשימת הקריאה.
אני מרגישה שקשה להבין את הספרות של בול משנות ה70 בלי להבין את מה שקרה לו בשדה הפוליטי בשנים ההן.
כלומר, כנערה התאהבתי בנקודת המבט הפרנואידית ב"קטרינה בלום" מבלי שקלטתי עד הסוף את מה שעמד מאחוריה.

הקלחת הפוליטית של בול כל כך מרכזית בתודעה הגרמנית, עד שהוקדש לה ערך עצמאי. יש לי הרגשה שזה פחות נוכח באופן שהוא נתפס בשאר העולם.
שנת שיא 731884
אשרי, יתום אני.
את המוקיון קראתי כשהייתי נוער שוליים ולא ידעתי (עד עכשיו) שזה חלק מתכנית הלימודים של משרד החינוך. ממש ממש אהבתי, גם לפני עשר-עשרים שנות החיים הנוספות.
זכור לי גם כמה אהבתי את הספרון הקצר פרחי הירושימה, וכמה הופתעתי לגלות, כמה שנים אחר כך, שספר כל כך טוב נכלל בלימודי הספרות של משרד החינוך. אני מתחיל לחשוד שהדרך הכי טובה לגרום לילדים להשתעמם עד תיעוב ממשהו הוא להכלילו בתכנית הלימודים של משרד החינוך - מה שמעורר מחשבות מעניינות על האפקטיביות של ההדתה בחסות נפתלי בנט (עדות שמיעה. אין לי מושג אם הסיפורים נכונים).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים