 |
א. החלטתה של מועצת העיתונות להקים ועדה שתבחן את צורת סיקור הפיגועים הרווחת כיום היא בהחלט נכונה, אם כי היא מפספסת את הבעיה. סיקור הפיגועים הוא לעוס, בנאלי, צפוי, לא מעניין, והחמור מכל, לא עיתונאי. כל עדות ראיה של אדם היסטרי הופכת בין רגע לעובדה מוצקה. כך למשל, בפיגוע בקו 32 בהתחלה מרבית ההרוגים הוא "ילדים בדרכם לבית הספר". למה? אין לי מושג. בנוסף, כמעט כל פיגוע נראת "מכונית הנמלטת מזירת האירוע". שוב, לא בהכרח עם ביסוס בשטח. גם שלל השמועות "נבדקת האפשרות שהמחבל היה לבוש בבגדי חייל", ועוד שלל שטיות שפולטים כתבנו בשטח. שלא נדבר על "רחבעם זאבי אולי התאבד" של רשת ב, ועוד ועוד.
בנוסף נמאס לשמוע את "כנראה מכונית תופת, אולי אוטובוס, כאשר שוטרי משטרת ירושלים לא פוסלים את האפשרות שמדובר בפיגוע ירי". את "מה טיב הפציעות פרופסור לוינסון? - מדובר בפציעות הדף, עם ברגים ומסמרים שהיו במטען על מנת להגביר את הפגיעות". או את המשפט האלמותי, שגם אני חטאתי בו, "פתאום שמעתי בום". או "הפצועים מפונים לבתי החולים באזור ירושלים, הדסה עין-כרם, הדסה הר-הצופים, שערי צדק וביקור חולים", כאילו שאיש אינו יודע איזה בתי חולים יש באזור ירושלים. וכאילו שלמישהו איכפת עם יש עשרים פצועים בהר הצופים ועשר בביקור חולים, או להיפך.
אלו לא חדשות. לטעמי, על ערוצי התקשורת לעלות לשידור רק שיש בידם מידע מוצק על מה שאירע, ולא לזיין את השכל עם כל מיני שטיות שלא מעניינות אף אחד. על הדיווח להיות מאופק, מסודר, ולא לזרוע בהלה בלב הציבור. בנוסף כמובן, לצילומי תקריב של פצועים. אם מישהו שיקר לי נפצע, אני לא מעוניין להיחשף לכך לראשונה באדיבותו של אורי לוי וצוותו.
ב. הכמיהה להורדת ערוץ הסי.אן.אן היא אווילות לשמה, בערך כמו לשים שלט של מוות לערבים מאחורי כתב שמשדר לצרפת. ממילא כל מי שנמצא בארץ משוכנע בצידקת דרכנו. נניח לנתק את אנגליה מהערוץ. אבל מי בישראל יכול חלילה להשתכנע שהפלסטינים צודקים ולא אנחנ?
בנוסף, יש בטענה הזו שהתקשורת לא אובייקטיבית משהו מתחסד. היא בדרך כלל באה מאנשים שמה שמפריע להם זה לא שהתקשורת לא אובייקטיבית, אלא שהיא לא פרו-ישראלית. שזה בדיוק אותו דבר, רק הפוך.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש