 |
מן הכרוניקה העיתונאית
קל להזדעזע ולהתחבא מאחורי עקרונות אולימפיים של זכויות אדם (לא זכורה לי זכות אזרחית להתפרע ולהפר חוק).
א. מידתיות היא אחת מן המילים בהם אנשי המערכת המשפטית משתמשים כאשר אינם מצליחים להחליט על משהו בעל משמעות (כמו למשל דגל שחור). המידתיות שלי אינה זהה למידתיות שלך.
ב. כאשר המון חסר רסן תוקף שוטרים בודדים שנשלחו לפקח עליהם ואותם שוטרים מנועים מלפתוח עליהם באש, הדבר יוצר מציאות שבה החברה מחוייבת להחזיק ולממן כוח משטרתי גדול מאוד כדי שיהיה אפשר להתמודד עם המון מתפרע. במצב בו הכסף הזה נדרש לצרכים אחרים של החבר (טיפול בחולים, מוגבלים וקשישים, והמשטרה נדרשת לפעילות בטחונית נגד אוייבים ערבים ובכלל אין ברצוננו או ביכולתנו להפוך למדינת משטרה עם שוטרים בכל אתר ואתר, בעיניי זה בלתי מידתי להעדיף את הזכות להמשיך להציק ע"פ הזכות של רוב הציבור לחיות תחת שלטון החוק והסדר.
ג. ישנו תחום אפור כלשהו בו עובר הגבול בין זכות הקבוצה להתפרע לבין זכות האזרחים האחרים לחוק וסדר. אפאחד לא אמר שקוו זה עובר מאחורי זכות מוחלטת להמשך החיים של כל העבריינים והפורעים למיניהם.
ד. רבים מסתתרים מאחורי הצורך להגן על חפים מפשע שיפגעו בטעות גם במחיר של "שחרור" אשמים באמת. גם הזכות הזו אינה אבסולוטית. להווי ידוע לכולנו שאילו הזכות הזאת היתה אבסולוטית, היה נדרש מן המשטרה שלנו לא לעשות דבר. אפאחד לא טוען שקורבנו של אריה שיף לא היה גנב רכב. אפאחד גם לא רוצה ששוטרים ימהרו לשלוף את נשקם ולירות לכל עבר. לעומת זאת, כאשר בריונים מתנפלים באלימות על שוטרים, אני לא מצפה מן השוטרים לגבור על תוקפיהם בשיטות של פטריק קים וברוס לי. אני חושב שיש לאפשר להם להגן על חייהם ובריאותם בכל אמצעי שיש ברשותם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש