בתשובה לאיתן, 06/12/21 10:31
מחסור בעובדים בישראל ובעולם 744961
וטוב שכך. אין דבר שהוא Toxic יותר לנפש האדם מכל הקשקוש הזה של חברות שמפמפמות לעובדים שלהן את הסנטימנט השקרי והמגעיל של ״אנחנו משפחה״. מן תמהיל מוזר שכזה בין קפיטליזם, קומונה ומנטליות של כתות. זה לא מקרי ש-CEOs מקבלים שכר פסיכי ולא פרופורציונלי (היום יותר ממה שהיה מקובל בעבר) בתוך האווירה החולה הזאת. בכתות כמו בכתות, פולחן האישיות סביב הגורו והמבנה ההיררכי זה חלק עיקרי בכל העניין. בלאחס.

מקום עבודה הוא לא הבית והחברים לעבודה הם לא יותר ולא פחות מאשר בדיוק זה - קולגות. כך זה צריך להיות וזאת אחריות העובדים להעמיד את מנהלי האירגון במקומם הראוי - הסכם חוזי בין מעסיק למועסק. אפשר ורצוי ליצור אווירה נעימה במקום העבודה, אבל להביא את זה למקומות עם מושגים כמו ״משפחה״ ו״נאמנות״ זה קצת חולני.

הגיע ה-Covid והריחוק החברתי, אנשים התעוררו קצת מהתרדמת העמוקה בה הם היו בתוך המטריקס העירוני והתחילו להרגיש יותר בבית כשהם... נו... בבית עם בני המשפחה שלהם. זאת תופעה חיובית ושוק העבודה צריך להתאקלם למצב החדש או לחפש פראיירים על כוכב לכת אחר.
מחסור בעובדים בישראל ובעולם 744969
אני אקח את הסיכון של להיחשף כנאיבי, פראייר ובמטריקס, ואציג זווית אחרת. עם כל הספקנות, אני כן מרגיש שעם הקולגות שלי והמנהלים שלי (בשתיים או שלוש רמות) יש יחסים שהם יותר מקיום חוזה באווירה נעימה. האווירה הטובה יוצרת מידה של ידידות כמעט אוטומטית - או ידידות כברירת מחדל. אני מרגיש שהם לטובתי גם מעבר לעבודה ולצורך, שהם יסייעו לי בבעיות קטנות וגדולות בשעת הצורך, וזה כמובן הדדי.

אני עובד בתאגיד בינלאומי ענק, וברור שאין לי יחסים כאלה עם כל עובדיו. זה מתקיים במעגלים קטנים יותר; ובכל זאת, אם נקרא ליחסים העלה "קולגות++", אז יש לי בסביבות 150 קולגות++. אני גם מרגיש שכל אחד מאלפי העובדים של החברה ברחבי העולם, שאני בכלל לא מכיר, יכול בקלות להיות קולגה++ אם רק נכיר זה את זה באופן שטחי - מעצם ההשתייכות לחברה, שוב כמעין ברירת מחדל. אגב, נדמה לי שאצלנו דווקא לא מדברים על התאגיד כמשפחה. אם עושים זאת, אז המשכורות המגוחכות בגובהן של מנהלי הצמרת היו באמת צורמות.

האם אני אומר שאנחנו באמת משפחה? לא, ברור שזו מטאפורה. האם זו מטאפורה קולעת? היא לא מדויקת: ה"משפחה" הזו בוחרת את חבריה וחבריה בוחרים אותה. מדי פעם הם בוחרים לעזוב אותה, ומדי פעם (מאוד נדיר, אגב) היא בוחרת לעזוב אותם. וכן, ה"משפחה" הזו מוחזקת יחד על-ידי כסף שעובר ידיים ומעוגן בחוזה משפטי. ומצד שני, ולטובה, יש כאן גם פחות מתיחויות וריבים מבמשפחה אמיתית. אבל אני לא חושב שמטאפורת המשפחה מאוד מופרכת.

אני בטוח שיש חברות שבהן זה פחות כך, וחברות שנושאות את מטאפורת ה-family באופן פחות מוצדק. אבל, גם במידה שזה שקר, האם הוא רעיל כדבריך? במידה שהעובדים מאמינים לו, נשמע לי שהוא מועיל לכולם לאושר, וגם עוזר לעצמו להתקרב לאמת.

או, אפשר לכאורה לומר את אותו דבר על כתות. זו שאלה לא קלה - מה בעצם רע בכתות, אם הם נותנות לחבריהן אושר ותחושת משמעות. אני אשאיר את הדיון הזה לפעם אחרת, אבל אציין שני הבדלים לטובת החברה-כמשפחה על פני כת: אחת, העובדים בחברות, גם אם הם נהנים מהתחושה החמימה של משפחתיות בחברה, לא נוטים לשכוח ולהתעלם עד הסוף מזה שיש כסף, חוזים ואינטרסים מאחורי זה, בוודאי לא כשזה מגיע להשלכות מעשיות. הבדל שני, ה"חברות" במקום העובדה לא נוטה מטבעה לפגוע במשפחות האמיתיות של החברים. המממ, פגיעה אחת שכן קורית לפעמים: מקרים של עבודת-יתר על חשבון המשפחה האמיתית, ומן הסתם אחת הסיבות יכולה להיות תחושת העבודה כמשפחה, וכמעין חובה מוסרית, וזה רע. אבל אני לא חושב שזה קשר דומיננטי ונפוץ של סיבה ותוצאה.
מחסור בעובדים בישראל ובעולם 744982
מצטרף לדעתך.
האדם משתייך למספר מעגלים חברתיים- משפחה, עבודה, החברה מהשכונה, בוגרי מחזור n (בבית הספר, בצבא, בייל), אוהדי מכבי וכו'.
את עוצמת הקשר החברתי שיש בכל אחד מהמעגלים האלה קובעים גם התרבות וגם האינדיבידואל.
בתרבויות מסוימות, ואצל אינדיבידואלים מסויימים, הקשרים החברתיים במעגל העבודה יכולים להיות חזקים מאוד- בס"ה אתה נמצא לצדם של אותם אנשים שעות רבות ביום וחותר איתם למטרה משותפת.

החברות הגדולות מנסות כמובן לטפח את תחושת השייכות. המניעים של חברות הם כספיים גרידא, אבל עבור העובד נוצר ערך. אפשר לקרוא לזה שקר, אבל אני לא מסכים שהוא רעיל.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים