 |
|
 |
||
|
||||
 |
שנה חלשה יחסית. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שנה חלשה יחסית אצלך זה יותר מכמה שנים חזקות שלי ביחד. סחתיין עליך. התפלאתי לראות על המדף את "פוליאנה", שהוא כידוע ספר ילדים. רוצה אולי לספר מה הביא אותך אליו? ואפרופו "פוליאנה" - המתרגמת הראשונה של הספר לעברית היא לא אחרת מדודתי האהובה א"כ. היא נתנה לי את הספר כשהייתי ילד, וקראתי אותו אז בהנאה כמה פעמים. לפני כמה שנים הספר התגלגל איכשהו שוב לידיי, ובקריאה חוזרת, לא יכולתי שלא לשים לב לסימבוליקה הנוצרית שבעלילה: פוליאנה היא תמצית מזוקקת של טוב לב ואהבת אדם שמסתובבת ביננו, מפזרת מהחיוביות שלה על סביבתה, סובלת סבל נוראי שלא באשמתה, ונרפאת באופן ניסי. לגמרי ישו. בפגישה הבאה שלי עם הדודה שאלתי אותה איך היא התמודדה, כמתרגמת, עם הסימבוליקה הזאת, ולהפתעתי, התשובה שלה היתה "איזה סימבוליקה נוצרית?". (להגנתה של הדודה, שהיא אישה רחבת אופקים באופן יוצא מהכלל, אני יכול להגיד שהיא תרגמה את הספר כשהיתה צעירה מאד, בתחילת שנות העשרים שלה.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הביא אותי ל"פוליאנה"? ספר הלימוד שלימינו; וזה גם ההסבר לכל הספרים שמשמאלו. (ספר שמאוד אהבתי כילד, תוך עיוורון מוחלט לסימבוליות הנוצרית, כמובן. ממש כמו סדרת "נרניה"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נרניה זה הסיפור עם הילדים שיצאו מהארון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שטרחת לקרוא את האיליאדה גם בעברית וגם באנגלית. היה שווה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בהחלט. האיליאדה עצמה היא יצירה מדהימה שתמיד כיף לקרוא. אנושית, עם המון רגעים נוגעים ללב. זו הפעם השלישית והרביעית שאני קורא אותה; התרגומים הקודמים שקראתי היו של רוברט פייגלס (אנגלית) ושל אברהם ארואטי (עברית). פייגלס מיושן ומגושם; ארואטי הוא תרגום-לפרוזה, מצוין כשלעצמו, אבל יש משהו מוזר בלקרוא את הומרוס בפרוזה. התרגומים שקראתי השנה היו של פיטר גרין (אנגלית) ויעקב שבתאי (עברית). שניהם במשקל שירי, שניהם עם התאמה מדויקת לשורות המקור (לא קיימת אצל פייגלס), שניהם מהנים מאוד וקולחים (במידה; בשניהם יש מקרים מוזרים של מבנה משפט לא-כל-כך סביר, כנראה כדי להתאים יותר למקור, אבל בצורה לא מוצדקת לטעמי האישי). קראתי את שני התרגומים במקביל (אותו פרק בשני הספרים, וחוזר חלילה), מה שאפשר לי לזהות מקומות שונים שבהם התרגומים לא מסכימים אחד עם השני, ואז לפנות למקור ולנסות להבין מה קרה. (אני ממש לא דובר יוונית עתיקה, אבל אתרים מדהימים כמו זה מאפשרים לעשות את זה בקלות יחסית, כשכל מילה מקושרת לכמה וכמה מילונים). ואז אפשר לגלות מי היה מדויק יותר בהבדלים כמו "את נשיהם אחרים יעבידו" לעומת "their wives be had by others". שבתאי לפעמים מילולי מדי, הוא מתרגם למשל את "μεταμάζιον" (מילון) כ"בין הפטמות", תרגום מדויק כנראה, אבל לטעמי לפחות, "mid-breast" נשמע מתאים יותר (כתיאור למקום הפגיעה של חץ או חנית). באופן כללי גרין דיבורי (קצת) יותר, והוא גם מתרגם את שמות האלוהויות היוונית (למשל, "west wind" במקום "זפירוס" אצל שבתאי) בצורה שנראית לי (בדרך-כלל) כעדיפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונת מן הסתם לאהרון שבתאי, ולא ליעקב שבתאי (אחיו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כמובן. אני ושמות אף פעם לא הסתדרנו. תודה על התיקון! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, מעניין, עכשיו אני סקרן לקרוא את האיליאדה - לא קראתי אותה אף פעם בגרסה המקורית (המתורגמת, רק ספרים 'על'). ואם אפשר להמשיך לנדנד לך לאור הbook report המצולם שלך - איך המוסד של אסימוב1 שורד את מבחן הזמן? כנער הייתי חובב אדוק שלו וקראתי את הטרילוגיה אינספור פעמים. 1 הטרילוגיה המקורית כמובן, לא הסיקוולים והפריקוולים שאפילו לאסימוב לא ממש עמדו בציפיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי טרילוגיית המוסד – שורדת "ככה ככה". הרעיון היסודי נהדר ומקורי. העלילה, בחלקים גדולים שלה, טובה. הכתיבה... אסימוב אף פעם לא היה כותב דגול: הוא מעדיף tell על show. סגנון הכתיבה נטול כל מעוף או ברק. דמויות אף פעם לא מתפתחות. הוא חוזר על עצמו המון. למעשה, בחלק מהמקרים דמות אחת מתלוננת על כך שדמות אחרת מסבירה לה דברים שהיא כבר יודעת... הנשים בעלילה הן, ברוב המקרים, דמויות רקע שכתובות גרוע, והיחס אליהן (של הדמויות האחרות, ושל אסימוב) מעליב. יש יוצאים מהכלל (בערך), כמו אישה צעירה שמצילה את המצב באחד הסיפורים, אבל כשמתגלה האופי ה"מרדני" שלה, מישהו אומר לאביה ש"בעלה יסבול קשות" מהאופי הזה, והאבא מסכים. בקיצור, חוויית קריאה מוזרה, טקסטים שלא התיישנו טוב. מבחינת העלילה, הסיפור הראשוני מצוין. יש כמובן כמה "חורים" שאפשר להעביר דרכם Star Destroyer (למשל, סלדון ידע לנבא את העתיד בערך ובקירוב, אבל ידע בדיוק מפתיע מתי יתרחש כל משבר?), אבל לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו עם קצת suspension of disbelief. בסיפורים של "המוסד השני", לעומת זאת... זה כבר מוגזם. [המשך הפסקה הוא ספויילר] אוקיי, לפרד יש יכולת להשפיע על מוחות של אחרים כי הוא מוטנט, אבל המוסד השני פשוט... למדו איך לעשות את זה, מתוך פיתוח התיאוריה של סלדון? נו, באמת. דבר אחד שאפשר לומר לזכותו של אסימוב: מכל כותבי המד"ב שקראתי, רק אצלו יש נסיונות לחזות אמנות עתידית, שאינה פשוט "סוגה חדשה במוזיקה" או "סרטי ניו-נואר ממאדים", אלא ממש סוג חדש של אמנות. יש אחד כזה כאן, ואחד כזה (אם אני זוכר נכון) ב"השמש העירומה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
[ספוילרים למוסד השני למטה] עד כמה שאני זוכר, היו להם מאות שנים לפתח את המתימטיקה אחרי סלדון. לא בלתי סביר שעלו די מהר על תנאים וחריגות שעלולות לפגוע בתכנית הגדולה, ואז למצוא דרכי פעולה שבעזרתן ניתן יהיה לעמוד מול האיומים האלה על התכנית ולהחזיר אותה למסלולה היא אחת המטרות העיקריות של המוסד השני, אם לא העיקרית שבהן. בעולם שבו המתימטיקה מצליחה לנבא פסיכולוגיות (*פסיכו*-היסטוריה, כן?) באופן מאד מתקדם, פיתוח כלים המאפשרים השפעה פסיכולוגית מתקדמת נשמע כמו ענף יישומי מתבקש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השפעה פסיכולוגית - אולי; אבל אנחנו מדברים פה על דברים כמו שתילת זכרונות באנשים, מחיקת זכרונות, שינוי רצונות וכיוצ"ב, תוך שניות וללא מגע יד אדם (או מגע מכונה). הפלגה קצת מוגזמת על כנפי הדמיון, לדעתי, ממשהו שהתחיל כתיאור של מדע לא בלתי-סביר (חיזוי סטטיסטי של העתיד מתוך ניתוח פסיכולוגיית המונים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מותר לי להצטרף אליך ולהסכים שאסימוב שהיה אחד מסופרי המדע הבידיוני המקוריים והמבריקים בחיזוי טכנולוגי, אפפעם לא הצטיין ביכולתו הספרותית. גם כשקראתי את ספרי המוסד לפני עשרות שנים רבות, הבחנתי בדמויות השטוחות ובעלילות המשתבללות. אין זה גנאי גדול במיוחד לאסימוב, מפני שסופרי sci-fi לעתים רחוקות ידועים ביכולותיהם הספרותיות. אפילו סופרים שהשקיעו יותר בתחום זה כמו פרנק הרברט ופיליפ ק. דיק, לעתים קרובות חוטאים בדמויות שטוחות ובהסתבכויות עלילתיות שאינן מובילות לשומקום. הייתי מוציא מכלל זה את ארתור סי קלארק. מצד שני, יתכן שגם תרגומים חובבניים אינם עושים חסד עם ה-sci-fi. אני רואה כאן, שאיני היחיד שסבר כי לארי ניבן מצטיין בהברקות הטכנולוגיות אבל די שטחי בתיאור ובהתפתחות של הדמויות שלו. אבל הספר מגונן (protector) שלו זכור לי לטובה, גם בדמויות (בעלילה פחות). היום אני חושב שזה כנראה לא מעט בזכותו של המתרגם עמנואל לוטם. מצד, שני, לוטם תרגם גם כמה מספרי המוסד של אסימוב, כך שיתכן שהרבה תלוי בתרגום שקראת. מצד שלישי, אתה קראת אותו במקור והתרשמותך די קרובה לשלי. יכול להיות שפשוט התרשמתי מן האמרה הלאטינית של יובאנליס Quis custodiet ipsos custodes המשמשת כמוטו של הספר מגונן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צפיתי בעונה הראשונה של העיבוד הטלוויזיוני של המוסד. במילה אחת אל! פשוט נורא ואיום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעולם לא הופקה סדרת טלוויזיה לפי ''המוסד''. יש סדרה שלכל הדמויות בה יש במקרה שמות מתוך ספרי המוסד, ולא יותר מכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כבר לא זוכר איזה סוג חדש של אמנות מופיע בשמש העירומה, אבל אצל ג'ון וארלי יש אמנות סביבתנית (דהיינו שליטה בסביבה ובמיוחד במזג האויר). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |