נהפוך הוא 747247
(גם אני) לא קראתי את המחקר - אבל השורה התחתונה כפי שהיא מנוסחת בכותרת לא מפתיעה. אם למסגרת החינוך באופן מערכתי ומיבני יש אפקטיביות אפסית בהרכשת השכלה וכישורים לחניכייה (וזה, אני טוען, בדיוק המצב), מה הרבותא באבחנה לפיה אין יתרון לבייביסטר אחד על משנהו?

אבל מעיון (מאד שטחי) במחקר1, נראה שבניגוד לכותרת, לכיתות מחוננים דווקא יש אפקט משמעותי‏2: בוגריהן לומדים יותר מדעים, לומדים באונ' יותר יוקרתיות, מסיימים את השכלתם מוקדם יותר, משלימים יותר תארים מתקדמים ואחוז גבוה באופן ניכר מהם משלימים דוקטורט וכו'. אין אפקט על השכר, אבל במצב בו מצוי שוק העבודה בעשורים האחרונים - זה מובן מאליו. למעשה, מכיוון שלבוגרי התוכנית יש סיכוי גבוה יותר להצליח בקריירה אקדמאית וברפואה, הייתי מצפה אפריורית שהשכר בקבוצת הביקורת יהיה גבוה יותר.

1 מערכת האייל, למה אתם שותפים להרגל המגונה של דיווח על מחקרים בלי לקשר אליהם?
2 ואני עכשיו נדרש להסביר איך האפקט הזה מתיישב על חוסר-הקרדיט שאני מוכן לתת למערכת החינוך. אבל זה קל: דימוי עצמי, תחושת competence, ציפיות מהסביבה ושות'.
נהפוך הוא 747248
לגבי 2: נראה שאחד מהחוקרים שערכו את המחקר הנ"ל מסכים איתי.
נהפוך הוא 747251
מסכים איתך, מובהקות בהישגים אקדמיים היא הישג משמעותי בהחלט. ניתן היה אפילו לומר שההישג מועצם דוקא בגלל שהוא מצליח לחנך לערכים של לימוד והשכלה ופיתוח המדע, מעבר לערכי ההצלחה החומריים והתמרוץ החזק שהם מכילים.
נהפוך הוא 747269
אני נאלץ לחלוק עליך. לדעתי הישגים אקדמיים הם מדד פחות טוב מרמת שכר ושניהם כאחד לא מובהקים במיוחד.
אני מסייג ואומר שמדובר בהצהרה כללית. ברור שחשוב מאד איך בדיוק הוגדרו שני הקריטריונים ומה מהימנותם. ההצהרה שלי מכוונת לכך ששני הקריטריונים מאד מוטים וסובייקטיביים וממילא הסקת מסקנות מרחיקות לכת מהן היא לא פרודוקטיבית.
אני חושב שצריך לסגת קצת מקריטריונים כלכליים או מנהלתיים ולחזור יותר לדיון במונחים חינוכיים.
אם "איכות" החינוך שתלמיד מקבל תלוייה ברמה הממוצעת של תלמידי הקבוצה שלו (ככל שרמתם גבוהה יותר, ההיקף והיסודיות של הלימוד עולים), כל עניין המחוננים הוא red herring (הסחת דעת).
החינוך בישראל התאפיין באופן היסטורי בערכים של סוציאליזם ושיוויוניות. היה ערך מקובל של אפלייה מתקנת וצורך לסגור פערים חברתיים בחברה שלכידות פנימית היתה צורך קיומי עבורה.
מבחינה זו, אני מציע לטעון, כי אם הפערים הולכים ומתרחבים, הרי זה למרות המאמצים של מערכת החינוך ולא בגללם. יתכן שהמערכת לא עומדת יותר בלחצים המנוגדים של הצרכים, הרצונות והאג'נדה השיוויונית.
האם עניין המחוננים אינו אלא הסוואה לצורך במערכת אגרסיבית יותר של הקבצות שתאפשר לפתוח רווחים גדולים יותר בהישגים של הקבוצות השונות ולא להמשיך לנסות לספק חינוך אחיד תחת הלחץ של טענות "הסללה" וקיפוחים למיניהם?
לחילופין, אפשר להציג תזה סוציאליסטית של חינוך. תזה כזאת תראה בשיוויון ההזדמנויות את חזות הכול. בחינוך כזה יש להקפיד על חינוך אחיד שיסופק חינם אין כסף לכל התלמידים על בסיס הישגים אישיים בלבד. תזה כזאת תלוייה באמונה כי הישגים הם בסופו של דבר עניין אישי. ההנחה היא שתלמידים "מחוננים" יגיעו להישגים גם ללא כל טיפוח מיוחד.
יש כעת בטלביזיה סדרה איטלקית מצויינת המבוססת על הרביעייה הנפוליטנית של אלנה פרנטה "חברתי הגאונה". הרומנים האלו מנסים להציג 60 שנה של היסטוריה חברתית, פוליטית ואישית המתחילה בשכונה אחת בנפולי ומתפרשת ממנה לכל איטליה (שם המשנה "אלה שעזבו ואלה שנשארו"). הסדרה מציגה עמדה שמאלית מובהקת של שאלת החינוך. אבל במסגרת הניסיון הספרותי של יצירת "חיקוי לחיים" בסופו של דבר מתקבלת תמונה המציירת את מערכת החינוך כקריטית בשאלת הסוציאליזציה של תלמיד, אבל מדגישה עד כמה התוצאה הסופית תלוייה באיפיון האישי והמשפחתי. יותר מכך, סוף דבר הוא שהגורל הוא אישי ולא בהכרח תלוי בהשכלתך הפורמלית. אני חושב שהסדרה מציגה בין היתר את היאוש הסוציאליסטי בשאלת החינוך. הטענה הבלתי מפורשת היא שצריך לתקן את הבעיות החברתיות (אלימות, אי-שיוויון מגדרי) ולא את בתי הספר.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים