בתשובה לאריק, 05/08/22 23:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"תגדיר מטרות ואז נדבר על הצלחה" אני ממליץ לדבוק במוטו הזה כמגן ומחסה מהצעות שתוכנן הוא ביקורת על מצב שאפאחד לא מרוצה ממנו, כאשר התוכן האופרטיבי של הצעה הוא כלום ושום דבר. אשתמש בדבריך כדי להבהיר כוונתי. אני מבטיח לך שתגובתי כלל אינה לעומתית. היא פשוט מבטאת מה שאני חושב. "ודאי שיצליח לכבוש, ישלם מחיר כבד" - גם אני חושב שיצליח ולהבדיל, לדעתי המחיר לא יהיה כבד ביחס לתועלת. יחד עם זאת שום דבר ממש לא ודאי. צה"ל התרגל לפעול במגבלות כל כך מגבילות שיתכן וכל תקלה וכישלון שקורים בכל התנגשות מזויינת עשויים לשתק אותו (ע"ע הפגיעה בנגמ"שים ב-2004 לפני ההתנתקות ופגיעת הנגמ"ש עם שבעת ההרוגים בסאג'עיה, צוק איתן 2014). ישראל כמדינה (להבדיל מצה"ל) מתקשה להתמודד עם כנופיה המסתתרת בשטח הנשלט ע"י כנופיה אחרת. חה"א שעולה לאותה מדינה מיליארדים מתקשה לשתק ירי רקטות של כנופיה שכוחה הקרבי מונה כמה מאות פעילים. איכשהו מתברר שהארגון הזה מצליח להחביא אלפי רקטות באין רואה. לדעתי התשובה לחידה הזו היא שהמאגרים הללו מוטמנים במסגדים, בבתי ספר ובבתי חולים שמדינת ישראל לא מסוגלת לגבות מהם את מחיר הטרור. כל המדינה חוגגת חיסול של ראש כנופיה שעשרה עומדים בתור להחליפו כאילו היה ניצחון מלחמת ששת הימים ורוה"מ מתייצב להתברך בהישג כאילו כולנו אוילים שאינם מבינים שמדובר במבצע בדרג פיקוד הדרום לכל היותר. חוסר הנכונות של הציבור לשלם את מחיר הדם והדמים של הביטחון האישי מציג את השאלה במקומה: האם מדינת ישראל מסוגלת לכבוש את הרצועה? הוזי הימין יספרו לך ששרון עשה את ההתנתקות כדי להזדכות בעיני כנופיית שלטון החוק הסמולנית (אליקים רובינשטיין ומני מזוז). מקורבי שרון (דב וייסגלאס) מזמרים שיר אחר. לטענתם ההתנתקות התבצעה מפני שאנשי צה"ל הודו שאין ביכולתם להגן על המתיישבים. (לא לחינם הזכרתי את אסונות הנגמ"שים מ-2004). בין צבא שמפקדיו מודים שאינם יכולים לשלוט בשטח לבין צבא שיכול בודאות לכבוש את עזה רובצת תהום. "ואחר כך נמשיך לשלם מחיר כבד בחיי חיילים, בחרמות מהעולם, בסכסוכים פנימיים וכו"' - מה שכתבתי עד עכשיו, לכאורה אומר שאתה צודק. וכאן יש לומר "תגדיר מטרות ואז נדבר על מחיר". אינספק שההתנתקות כשלה להשיג את מה ששרון הבטיח. לעומת זאת היא יצרה מצב שבמשך 17 השנים שעברו אפאחד (כולל קשקשני הימין בשלטון נתניהו, בנט וליברמן) לא אזרו מספיק מוטיבציה כדי לשנות אותו. נראה ששלטון החמאס בעזה הוא הדבר היחיד המונע את ההתמוטטות של האוטונומיה. נראה שמציאות החיים ברצועה מציבה בפני תושבי איו"ש מציאות אלטרנטיבית שאינה מעוררת את תיאבונם. ההצהרה שלך אינה הצהרה אלא שאלה. האם מניעת הפגזת תושבי ישראל ברקטות, מצדיקה מחיר כבד בחיי חיילים, חרמות מהעולם, סכסוכים פנימיים? זוהי שאלה פילוסופית. רק לאחרונה ראינו את מנהגו של עולם. מנהיג רוסיה, שלהבדיל ממנהיגי ישראל יש לו גם את החזון וגם את הנכונות חשאת במחיר ההימור ניצב בפני האפשרות הודאית של הצטרפות אוקראינה לנאט"ו והשלמת טבעת חנק מסביב לרוסיה. פוטין הימר על המהלך הצבאי. ההימור כשל על חוט השערה אילו נמלט זלנסקי למערב, מן הסתם הצבא הרוסי היה נכנס לקייב ומעלה לשלטון ממשלת בובות אוקראינית שפחות או יותר היתה ממלאת את האינטרס הרוסי באוק'. לרוע מזלו ההימור כשל ופוטין מוצא עצמו עם פינלנד ושבדיה בנאט"ו וברית מפוקפקת עם איראן וטורקיה כאשר לכל השלישייה יש אינטרסים מנוגדים אהדדי. כאשר אתה מדינאי אמיתי ולא קשקשן של כיכרות ומדיה, אתה יודע שאי אפשר לחזות את העתיד והכל הוא שאלה של סיכויים ושל יכולת לשלם את מחיר הכישלון ולשרוד אותו. "אבל לכבוש זה (לא?) נקרא הצלחה, כי לכבוש זו לא המטרה" - אבל לכבוש עשוי להיות בדיוק המטרה . אם המטרה היא למנוע ריקוט כמעט חופשי של מחצית המדינה, אז כיבוש קרקעי זה כן המטרה. המטרה לא יכולה להיות "תכנית מרשל של תשתיות ותעסוקה שתשפר פלאים את רמת החיים של התושבים ותתן להם תקווה". ממשלת ישראל שאינה מסוגלת להבטיח דיור במחיר סביר למעמד הביניים וככל הנראה מסתירה בתקציבה הוצאות אסטרונומיות לתקצוב הילודה החרדית ורמת החיים והביטחון של המתיישבים באיו"ש, מנין תמצא את המשאבים לחלץ את העזתים מתהומות העולם השלישי? אם אתה סבור שהאמריקאים/אירופאים/סעודיים/מפרציות יממנו את זה, אתה שוגה בהזיות. הסכום שהמדינות הללו יקציבו יהיה בדיוק מה שהוא היום: הסכום המזערי המונע התפוצצות מיידית של חבית הדלק. מעבר לכך אין להם ולא צריך להיות להם אינטרס לממן את האוכלוסיה הרצחנית של הרצועה. הנקודה היחידה שעליה בנויות כל ה"הסכמות" שלך עם דב היא ההערכה שאי אפשר להמשיך לאורך זמן לוותר על הביטחון האישי של הציבור הישראלי מבלי לאבד את אימונו. מה אני מציע? א. לוותר על הניסיונות הבלתי פוסקים להנדס את העתיד. המדיניות היא תחום ההימור וההכנה לשאת במחיר. ב. לפסול מראש כל אפשרות המדברת על מימון הצרכים הפלשתיניים, מפני שהפלשתינים אינם מוכווני צרכים אלא מוכווני חלומות. בסופו של דבר, ישראל צריכה לבחור בין שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא להסתגל למציאות מזה"תית של שלטון אמורפי שיעדו האמיתי הוא העשרת חשבונותיהם הנסתרים של ראשי השלטון בעוד הם מעמידים פנים שהם משרתים באופן כלשהו את נתיניהם. האפשרות השנייה היא לשלם את מחיר הדם והברזל של הביטחון האישי של אזרחי ישראל. הדרך שתבחר פחות משנה, מפני שבכל מקרה ההצלחה היא עניין של נחישות, עקביות וגם הרבה מזל. אין זה משנה אם ישראל תחליט לכבוש קרקעית את הרצועה כדי למוסרה לרשות הפלשתינית או שתחליט למוטט את חזית הסירוב החמאסית ולהגיע איתו למודוס ויואנדי באמצעות מתקפת טרור שיטתי על אזרחי עזה או חניקתם באמצעות מצור חסר רחמים. בכל מקרה ההצלחה אינה מובטחת. מה שמובטח הוא שהמשך המגמה הקיימת יביא את כל אזרחי ישראל לשאול את עצמם האם זו המציאות בה הם רוצים לחיות. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |